מתמודדת עם השד קטן במאבק על סושי ומקנחת בזומבה לפנים…השאלה היא, האם שרדתי כדי לספר על זה?

טוב, אז יום ראשון לא הלך כמו שתכננתי. לא הלכתי לשיעור והסיבה מטופשת למדי. אני מובכת מדי כדי לחלוק אותה. התנחמתי בעובדה שהיה לי את אתמול, לפצות. חייבת לציין שיום ראשון היה מאבק קשה ביני לבין השד הקטן אבל אני ניצחתי לגמרי. מעשה שהיה, כך היה:

אז אני יושבת לי לתומי בעבודה, מסתכלת על השעון והנה תיכף מגיעה השעה לאכול. פתאום עולה לו השד קטן (אתם יודעים, זה שאפשר להאשים אותו בכל ההחלטות הכי מטופשות ואימפולסיביות שלנו בחיים) מטפס לי על כתף ימין ולוחש: "פסססססט! ירדן! מה פתאום פריכיות?? לא בא לך סושי?!"

"לא". אני דואגת לענות לו מהר ובהחלטיות. אבל הוא מכיר אותי טוב.

– "חרטא בפיתה. אבל לא בא לך פיתה. בא לך סושי".

– "לא בא לי סושי ורד ממני. אני עסוקה."

-"בא לך, בא לך. כמה היית רוצה עכשיו איזה סשימי סלמון עם בטטה בטמפורה?"

-"טוב תשמע, גם אם הייתי רוצה סושי, שנינו יודעים שאני לא מסתפקת ברול ואוהבת יותר קומבינציות ואין לי כסף לקומבינציה!!"

-"בטח שיש לך..כולה 60 שקל..מה קרה? לא תרגישי בכלל"

-"שמע חבר, אני רעבה ואתה מתחיל לעלות לי על העצבים. לא יהיה סושי, אין לי כסף, אני בונה על הפאקינג פריכיות שלי ודי!"

סגרתי את העמוד של הסושייה, שאיכשהו מצאתי את עצמי מעיינת בו, הושטתי יד לשקית אוכל שלי, הוצאתי את הפריכיות עם הגבינה ואכלתי צהריים. לפחות השד הקטן הפסיק להציק להיום.

1-0 לירדן. יהיו ימים שזה יהיה יותר קשה אין ספק. 10 דקות אחרי המאבק עניתי לטלפון "סושי שלום" במקום "שושי שלום". החיים בזבל.

בהמשך השבוע החלטתי להשקיע לעצמי (ולבנות משפחתי) באוכל והשקעתי בסלט קינואה מפנק. אבל השיא לגמרי הגיע אתמול.

אתמול הלכתי לשיעור הראשון שלי בסטודיו. החלטתי להיכנס בעצמי בכל הכוח ומצאתי את עצמי בזומבה. "מה כבר קשה? אני גם ככה מפזזת להנאתי בחתונות. אז מה ההבדל?". וזהו, זה מה שאני זוכרת.

סתם…

האמת שבהתחלה ממש חששתי. חששתי כי אני גדולה. אני לא רק רחבה אלא גם גבוהה ואני בן-אדם מאוד גדול. חששתי שאני אהיה הפילה היחידה בחבורה של סקיניות שיפזזו בסנכרון מושלם עם המדריכה המושלמת ואני היחידה שתתנשף כמו אסתמתית במעבדה לחקר אבק.

החשש הזה לגמרי התגשם, אבל זה לא הפריע לי. כי פתאום חשבתי לעצמי שאני עושה משהו מאוד קשה. אני רוצה לראות את כל אחת מהבנות האלה שמות על עצמך עוד 30-40 ק"ג עודפים ומנסות לפזז עם זה. אז לא אכפת לי בכלל!

לא ויתרתי לעצמי ולמרות המשקל הכבד, הגרוטאות והקלאמזיות – הצלחתי לפזז (אלוהים, כמה קפיצות?!?) במשך שעה. אחרי שהשיעור הזה נגמר, נשארתי לעוד חצי שעה של תרגילי בטן (ויש מלאאאאא בטן) ומתיחות. הבנתי כמה שזה חשוב..כי הבוקר קמתי ולא תפוס לי כלום! הא הא!

אז כן, אני קצת גרוטאה וחייבת לעבור שיפוץ דחוף – אבל אני מתנחמת בעובדה שזה היה השיעור הכי קשה. כי מעכשיו, זה רק יהיה קל יותר.

ובאווירה אופטימית זו…

שיהיה לכולנו (כמעט) סוף שבוע נעים וטעים.