חברה טובה שלי מתחתנת! זאת שמחה גדולה, חברת ילדות שעברתי איתה המון ועכשיו אני זוכה להיות עימה ביום המאושר בחייה.
זוהי התרגשות עצומה ללוות חברה ביום שכזה, הזכרונות המשותפים עולים, רגשות מעורבים צפים, תחושת חגיגה אופפת את כל היום ואם זה לא מספיק אמוציונלי אז יש גם מסיבה אל תוך הלילה.
שנים אנחנו מפנטזות על היום הזה, שנעמוד לצד חברה טובה ביום חופתה, מה נלבש, איזו תסרוקת נעשה, באיזה משקל נהיה, באיזה שיר נתרגש ואיך נבכה בחופה וכשמגיעה ההודעה, פתאום מבינים שיש רק כמה חודשים לממש את הפנטזיה.
בעולם הפנטזיות, ברגע שהחברה מודיעה את ההודעה, אני אמורה לשמוע את הגונג ולהכנס למשטר ולהיות מוכוונת חתונה, לעשות דיאטה, להתאמן, לצבוע את השיער, למצוא את השמלה הכי יפה, לעזור לה למצוא שמלה, לתכנן מסיבת רווקות ומה לא…. אבל, מה לעשות שאינני וולט דיסני ולא יכולה לצבוע את עולמי בשלל צבעי פסטל, לשיר שירים ולצאת במחולות?! אנחנו חיים בשנת 2015 עידן טכנולוגי, קצב חיים מהיר, חוסר דחיית סיפוקים, אני צריכה להספיק לבנות את הקריירה שלי, ללמוד לימודים גבוהים כלשהם, למצוא בעל ואולי בזמן הנותר גם לישון קצת. איפה בכל הכאוס הזה אני אכניס את סיפור סינדרלה שלי?
עכשיו שהמציאות התגלתה לפניי, הצביעה עליי וצחקה אני מבינה שלא אוכל לממש את פנטזיית הילדות אבל משתדלת להאמין שהמצב לא באמת גרוע ולקראת החתונה באמת אתפנה למימוש הפנטזיה.
חודש לפני החתונה, שום דבר לא השתנה, עדיין שעות מטורפות בעבודה, דייטים עם כל מיני אקראיים למיניהם בכל שני וחמישי ובנוסף לכל זה גם תקופת מבחנים. אני מנחמת את עצמי שזה לא נורא, אני בסדר איך שאני ולא צריכה להשקיע הרבה כדי לבלוט.
כחברה טובה, שבכל זאת רוצה לקחת חלק בהכנות לחתונה אני עוזרת להכין את ההזמנות, לשים אותן במעטפה ולרשום את שם המוזמנים. זהו טקס שכזה שמהווה תירוץ לזמן איכות עם חברים. בעודי מלקקת את המעטפה ה 200 אני מבחינה בשם מוכר ברשימת השמות – שחר ברקוביץ'! מסתכלת שוב ושוב, אבל מה הסיכוי? זאת חברה טובה, אם זה היה שחר שלי היא הייתה אומרת לי הרי.
"תגידי" אני אומרת בנונשלאנטיות, "מי זה שחר ברקוביץ' ברשימת המוזמנים?" היא עונה שזה איזה בן דוד רחוק של בן זוגה. לאחר בירורים, מתברר שזה הוא ה- שחר ברקוביץ'. בחור שהכרתי לפני שנתיים, גבוה, חסון, חתיך, עובד בחברת הייטק, בעל דירה בהרצליה פיתוח, היה קצין גולני בצבא, מדריך קרב מגע ובמילים אחרות… בעצם לא היו לי מילים כשהכרתי אותו, רק הלשון הייתה בחוץ.
"מה את בהיסטריה? עברו כבר שנתיים" אומרת לי חברה שלי ואני מנסה להסדיר את הנשימה ואומרת "ברור, לא, סתם מצחיק, איזה עולם קטן". איזה עולם ואיזה נעליים? מר מושלם הזה זרק אותי אחרי כמה דייטים ועכשיו הנה ההזדמנות שלי להראות לו מה הוא הפסיד! כן, כן, מר אגו השתלט על העניינים ויצא החוצה.
למה לא פעלתי לפי הפנטזיה? איך אני נראית? כל היום מכרסמת וופלים ובמבה, לא ראיתי חדר כושר או אפילו נעלי ספורט כבר שנה ואם זה לא מספיק צצו לי צילי וגילי על הפרצוף. נהדר, יש לי חודש להכין את עצמי ולהיות הכי סקסית, יפה, לוהטת ומושכת שיש. מר אגו לא מוותר, מהדהד לי בראש שהוא חייב להבין שהוא הפסיד, הנה ההזדמנות שידי תהיה על העליונה. כאילו זה קרב תרנגולים.
ברגע של הגיון בריא אני שואלת, "למה מי אתה?" מי זה שחר ברקוביץ' שבשבילו אני יוצאת מגדרי כדי להראות טוב? המטרה הייתה לחלוק יום מרגש עם חברה טובה, ממתי התהפכו היוצרות והמטרה הפכה להוכיח לשחר ברקוביץ' שאני הכי הכי שיש?
שוב הוא השתלט עליי, מר אגו, חברי הטוב. הוא דואג ללוות אותי בכל סיטואציה ומזכיר לי שאני הכי חשובה שיש ואף אחד לא יערער על זה כי אף אחד לא יוציא אותי פרייארית. איזה חבר טוב, תמיד מופיע ברגעי השפל, דואג לכבוד העצמי שלי, מנחה אותי בחיים אבל, הוא לפעמים לא מבין את הרמז, שאני יכולה גם בלעדיו.
אני פונה אליך אגו יקר, תבין, אני מעריכה ומכבדת את חלקך בחיי אבל שחרר אותי, תן לי להתמודד, אולי לא יהיה לי כזה אכפת. זה מתיש אותי לפעול לפי מניעי כבוד עצמי. הייתכן שעכשיו אצום במשך חודש, אתאמן שעות, אוציא כסף רב על בגדים ושיער וכל זאת כדי שהוא יבוא ויגיד לי "וואוו את נראית טוב", זה באמת שווה את זה? מה זה ישנה בשורה התחתונה? הוא הפסיד אותי כי הוא הפסיד את מה שיש לי להציע ולא כי הצלחתי לנקר לו את העיניים לכמה שניות.
האגו נוטה להוביל אותנו בתחומים רבים בחיינו ואנחנו נותנים לו את המקום כי הוא חלק בלתי מנוצח, הוא משתלט על ההגיון, השכל והרגש וברגע שהוא מופיע אנחנו יוצאים למלחמה של כבוד. צריך להיות חכם ולווא דווקא צודק, כלומר צריך לברור את המלחמות שלנו. השאלה הנצחית היא, כיצד מרגיעים את האגו ברגע שהוא מתפרץ?
האמת, אין לי תשובה לשאלה הזאת ואין לי פתרון אבל אני יודעת שמר אגו הוא חבר טוב וכל מה שהוא עושה היא מכוונה טובה ולפעמים צריך פשוט לקבל אותו והרבה פעמים להתעלם ממנו.
