היום הראשון להחלטה הוא היום הכי קל בעולם. זה היום שבו אנחנו הכי נחושים, הכי חדורי מטרה, הכי מלאי מוטיבציה והכי חרטטנים שיש.
הלוואי וכל יום היה יכול להיות כמו היום הראשון לקבלת ההחלטות. מכיוון שיש לי ניסיון של 18 שנה בתור "ילדת שבועות" (כי אני מלאה בכל טוב…הבנתם?) אז יש לי גם רקורד מרשים של הרבה ימים ראשונים. באיזשהו שלב מפסיקים להתלהב מהכוח שלהם. זה כמו לראות את אותו מופע קסמים שוב ושוב – הפעם ה-17,000 שהבחורה (הרזה בטירוף יש לציין) יוצאת שלמה לחלוטין מארון הקסמים כבר לא מרגשת אתכם. אני מתנצלת אם הוצאתי לחלקכם את הרוח מהמפרשים. זאת לא הכוונה, נהפוך הוא – הניסיון הרב שלי מאפשר להתמודד עם הבאות.
במסגרת היום הראשון מניתי לעצמי את ארבעת הקטגוריות הכי חשובות ובכל אחת מהן עשיתי צעד משמעותי. בלי ססמאות ישנות ופוסטרים קיטשיים שאמורים לדרבן אותי ללכת לחדר כושר (חה! מה זה לא). אלא פשוט דברים שאני מסכימה עליהם עם עצמי בלב שלם:
1. תזונה – אין בעיה עם התזונה. ברצינות. אני אוכלת בריא, הבעיה היא שאני מאוד אוהבת פחמימות (ולפי איך שאני נראית – הן אוהבות גם אותי) ואני לא כזה אוהבת ירקות. אני אוכלת אותם כי הם מכילים הרבה קקה בריא אבל זה לא טעים לי. אני צריכה שסלט יהיה לי סקסי בעיניים כדי שאני ארצה לאכול אותו. הלכתי לתזונאית שאני מכירה מהלימודים והיא סיפקה לי חלופות ומתכונים למאכלים ממש טעימים, שאפילו לי יצא המשפט: "בכלל לא מרגישים שזה בריא"! מתכון למשהו נחמד בסוף הפוסט.
2. כושר – אני מניחה שזה עניין של פרספקטיבה. אם נשווה אותי לדוב פנדה – אני ספורטאית מצטיינת. אם נשווה אותי לבני אדם- אני בכושר של בקלאווה (אני רעבה אז זו ההקבלה שתקבלו ואתם תאהבו את זה). אני באמת לא אוהבת לעשות ספורט. אין שום דבר מהנה בלהתנשף כמו תאו במנוסה, להזיע את החיים שלי, להיות אדומה בגוון שלא יבייש את כיפה אדומה ועוד לגרור אחר כך תגובות מעצבנות מהסובבים ("וואו, איזה אדומה את.."). הספורט היחיד שאני באמת ובתמים אוהבת זה שחייה. זה בריא, אני יכולה להזיע כמה שבא לי ואני לא שומעת את תגובות הסובבים (כי אני בתוך מים, נה נה בננה). לצערי הבריכה ביישוב שלי לא פועלת כל השנה ואני צריכה פתרון לחורף. אין ברירה, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה, להתגבר על התסביכים שלי ופשוט לזוז. אז אם כבר לזוז – עדיף לזוז לסטודיו לשיעורים מגניבים כמו קיקבוקס, זומבה ו-TRX. נרשמתי ואני מתחילה היום, שאלוהים יעזור לי.
3. יעד – באופן הזוי לחלוטין, בכל הניסיונות הקודמים לא שמתי לעצמי יעד. מצד אחד זה לא הכי טוב כי אז אין לי מטרה מסוימת אלא יותר מה שיוצא אני מרוצה (כן בטח) אבל מצד שני זה גם לא רע כי הצבת היעד מזכירה לי דיאטה (שמעולם לא עבדה) – כי יש לזה סוף. הפעם מדובר בשינוי אורח חיים. אז אני החלטתי שאין יעד מספרי במשקל, אבל יש יעד מספרי במידה. אני צריכה לקחת בחשבון שהתהליך עלול לקחת זמן, אני צריכה להיות סבלנית וגם כשאגיע ליעד – המידה צריכה להישמר. והנה החשיפה: כרגע אני מידה 48. השאיפה שלי – מידה 42-40.
4. לסלוח ולא לשכוח – זה לא סלוגן לסטיקר, זאת לא הזמנה להפגנה, זה אפילו לא הזמנה למסיבת פיצה, תירגעו! במילים יותר רחבות (יהיו הרבה בדיחות שמנים אז תתרגלו) – לסלוח לעצמי על הפעמים שוויתרתי, לסלוח לעצמי כשאני ארשה לעצמי לחרוג במעט אבל לא לשכוח למה אני עושה את זה, לא לשכוח מה אני מבטיחה לעצמי, לא לשכוח שמותר להנות ולא לשכוח שאסור להרעיב את עצמי, לא לשכוח שרצוי ואף מומלץ שאני אהנה ממה שאני אוכלת ומהתהליך כי שינוי אורח חיים לא צריך להיות התעללות עצמית.
לא רע בתור חוקי פתיחת משחק, לא? טוב, אז בגלל שהייתם כאלה חמודים וקראתם עד הסוף (או שדילגתם ישר לסוף ואז ביאסתם כי אתם כאלה), הנה מתכון למשהו שאפשר לאכול כתוספת \ סתם לנשנש, זה בריא ומשביע:
מתכון לקרקרים ביתיים טעימים ובריאים:
המצרכים:
3 כוסות קמח כוסמין מלא
חצי כוס שמן
שתי כוסות קווקר
כפית מלח
1 כוס פרג או שומשום
בצל לבן
חצי כפית אבקת אפיה או סודה לשתיה.
ההכנה:
לקצוץ את הבצל ולטגן עד להזהבה.
לערבב בקערה את כל שאר המרכיבים ולהוסיף מים לפי הצורך (תלוי במרקם שאתם רוצים לקבל).
לעטוף בניילון ולהשהות במקרר כחצי שעה.
לרדד דק, לחתוך לריבועים, לאפות 15-20 דקות עד להזהבה בחום בינוני.
לקרר ולהכניס לקופסא.
שיהיה לכולנו שבוע נפלא ובתיאבון.
