גירושין הינו צעד מטלטל ורב השפעה בשלל תחומים. שתי ההשלכות הכלכליות העיקריות לגירושין הינן – חלוקת הרכוש בין בני הזוג ותשלומי מזונות הילדים. קיימות כמובן השלכות כלכליות נוספות.
השלכות כלכליות כשמתגרשים
חלוקת הרכוש
בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74, עם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, בוטלה לגביהם חזקת השיתוף בנכסים. כך, חזקת השיתוף ממשיכה לחול רק על זוגות שחוק יחסי ממון אינו תקף לגביהם (זוגות שנישאו לפני 1.1.74 וידועים בציבור).
בפני בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 קיימות שתי אפשרויות : האחת – לחתום ביניהם ולאשר בבית משפט הסכם ממון, אשר מגדיר את חלוקת הרכוש ביניהם על פי רצונם. השנייה – באם בני הזוג לא כרתו הסכם ממון, אזי במקרה של גירושין ייערך ביניהם איזון משאבים.
כלומר – הסדר איזון המשאבים המפורט בחוק יחסי ממון, רלבנטי למי שבחר שלא לכרות הסכם יחסי ממון (ובו להסדיר חלוקת רכוש אחרת מזו הקבועה בחוק).
המשמעות של "הסדר איזון משאבים" הינה, שעם פקיעת הנישואין, במקרה של גירושין או מוות, קיימת לכל אחד מבני הזוג הזכות לקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין ללא צורך בהוכחת השיתוף. כל הנכסים אשר נצברו במהלך הנישואין נכללים במאגר האיזון למעט חריגים שצויינו בחוק. יחס החלוקה באיזון הוא שוויוני (למעט מקרים בהם ניתן לבית המשפט הנכבד שיקול דעת לשנות את בסיס האיזון, או להוציא נכסים ממאגר האיזון).
עקרון איזון המשאבים למעשה הביא לכך, שאין משמעות על שם מי מבני הזוג רשום הנכס, כיצד נרכש הנכס, האם היתה כוונה ליצירת שיתוף בנכס וכיוצ"ב. מכניסים לתוך "סל החלוקה" את כל נכסי בני הזוג ואומדים את שוויים. כך למשל, אם הנכסים הרשומים על שם האישה שווים יותר מאלו הרשומים על שם הבעל – יחולק ההפרש בין בני הזוג, וההיפך.
כאמור, לכלל זה קיימים חריגים. מקרים בהם בית המשפט מתערב ומשנה את בסיס האיזון.
אם ההסדר החוקי של חלוקה שוויונית של מכלול הנכסים במקרה של גרושין אינו נושא חן בעיני בני הזוג (שנישאו לאחר 1/1/74) – עומדת להם האפשרות לערוך ביניהם הסכם ממון, ואף לדאוג לאישורו על ידי בית המשפט.
באם לא עשו זאת – יחול על היחסים הכלכליים ביניהם במקרה של פקיעת הנישואין הסדר איזון המשאבים, לפיו יקבל כל אחד מבני הזוג מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין (כאמור – למעט חריגים).
מזונות ילדים
גם כאן – במידה שההורים לא השכילו להגיע ביניהם להסכמה לעניין גובה המזונות, ייפסקו מזונות הילדים בהתאם לחוק, המבוסס על הדין העברי.
במצב החוקי כיום – מוטלת חובת המזונות על האב, ו"ההתמודדות" עם גובה המזונות נעשית במסגרת בקשות להפחתת סכום המזונות במקרים בהם חל שינוי נסיבות.
בעל דין המבקש לשנות את דמי המזונות שנקבעו – חייב להוכיח שינוי נסיבות מהותי ומתמשך (בנבדל מזמני), שהתרחש לאחר קביעת שיעור המזונות, וכן להוכיח, כי עסקינן בשינוי, אותו לא ניתן היה לצפות מראש.
כך למשל, בדרך כלל מצב בו האב פוטר מעבודתו אינו נחשב כשלעצמו שינוי נסיבות מהותי, הואיל והאב לא איבד לצמיתות את כושר השתכרותו, אלא באופן זמני בלבד. אין די בהוכחת העובדה כי האב פוטר, כי אם יש לבדוק את יכולת ההשתכרות שלו ויכולתו למצוא עבודה חלופית. באם יש בידי האב למצוא עבודה חלופית והוא אינו עושה כן – לא יופחתו דמי המזונות. במצב הפוך, אם מוכח, כי האב משתכר שכר גבוה משמעותית מגובה שכרו ערב פסיקת דמי המזונות, ניתן לעתור להגדלת דמי המזונות המושתים עליו.
במצב החוקי הקיים, גם האמרת או הפחתת הכנסתה של האישה מהווה שיקול.
הכנסתה של האישה משפיעה על גובה המזונות לפי גילם של הילדים. כך, במקרים מסויימים, אם שכרה של האישה יאמיר, ניתן יהא לחייב אותה לשלם מזונות לילדים מכוח "דין צדקה". מאידך, במקרה בו ירדה האם מנכסיה, והפכה לפושטת רגל, יכול ויגדיל בית המשפט את גובה המזונות שהוטל על האב.
ישנם מקרים בהם יופחת סכום המזונות. למשל, במקרה שהאב מוכיח ירידה משמעותית בדמי המדור המוטלים על האם, ושעלויות המגורים השתנו באופן ניכר. למשל, במקרה של הולדת ילד נוסף לאב, הגוררת ירידה חדה במצבו הכלכלי והרעה בהכנסותיו. למשל, במקרה של מעבר הקטין להתגורר עם האב. למשל, מקרים קיצוניים של סירוב הקטין לקשר עם אביו ואי קיום הסדרי הראיה, ועוד.
ברם, המצב החוקי כיום הינו הטלת חובת מזונות הילדים על האב, כאשר בנסיבות שונות ניתן לשקול את הפחתת סכום המזונות.
שינוי חוק המזונות
על הפרק עומדת הצעת חוק שתתבסס על מסקנות ועדת שיפמן, שמונתה בשנת 2006. בשעתו, המליצה ועדת שיפמן על ביטול "חזקת הגיל הרך" (ילדים עד גיל 6 יוחזקו אצל אמם), וקביעת עקרון אחר במקומה : שני ההורים יטפלו בילד ויממשו את אחריותם ההורית כלפיו, תוך בחינת טובת הילד באופן פרטני. לפי ההצעה כבר לא יהא בנמצא הורה בעל משמורת והורה אחר בעל הסדרי ראיה, אלא שני ההורים יהיו בעלי מעמד הורי שווה. בהתאם, המליצה ועדת שיפמן, כי דמי המזונות לא יוטלו על האב בלבד, כנהוג כיום על פי הדין (החרגת קביעת המזונות מהדין הדתי, כך שהתשלום לא יוטל עוד על האב בלבד), אלא זהות ההורה שישלם מזונות, וגובה התשלום, ייקבעו לפי רמת ההכנסה של שני ההורים ולפי מידת הטיפול בילד, בהתאם לנוסחה כלכלית שתיקבע.
היוזמה החקיקתית כיום מנסה ליצור מתווה חדש על בסיס ועדת שיפמן. לקבוע, כי שיעור התמיכה הכלכלית לגידול ילד יחושב בהתאם להכנסות הוריו ללא התייחסות מגדרית, אלא על בסיס שוויון הורי.
בהתאם למוצע, אם האם מרוויחה יותר מהאב – סכום המזונות החודשי של האב יקטן. ככל שהילדים נמצאים יותר זמן אצל האב – כך יירדו דמי המזונות המוטלים על האב.
מדובר ביוזמה מבורכת. שכן, המצב החוקי הקיים מתעלם מגובה ההכנסות של ההורים, ללא אחידות וללא צדק. הגיוני יותר להתחשב בנתוני ההשתכרות של שני ההורים גם יחד, וכן בזמני הטיפול של כל אחד מהם בילד.
אם ישונה החוק – יהא בכך סיומו של עידן, בו נבדקה הכנסתו של האב בלבד, והאחריות על כלכלת הילד תיקבע לפי הכנסתם של שני ההורים. הדבר משרת באופן ישיר את טובת הילד עצמו, ובוודאי ישפיע לטובה על שיתוף הפעולה בין שני ההורים.
השינוי אף יתרום לסילוקן של דרישות סרק ל"משמורת משותפת". יש גברים שפסיקת המזונות הקשתה עליהם, ולכן דרשו משמורת משותפת גם כאשר לא היה להם את הרצון או היכולת לעמוד בכך. זאת, רק על מנת לטעון, כי בגין המשמורת המשותפת יש להפחית את סכום המזונות המוטל עליהם ("משמורת טקטית").
כל עוד לא שונה החוק – נותרה חובת מזונות הילדים על האב. גם כאן, יש בידי בני הזוג החפצים להתגרש להגיע להסכמות ביניהם, בהתאם לצרכיהם המיוחדים. הניסיון הוכיח, כי הסדרת הפרידה הכלכלית במסגרת הסכם – טובה יותר ויציבה יותר, ובוודאי מופחתת אמוציות המתעוררות כתוצאה מהליכי משפט מתישים, ממושכים ויקרים.
בכל מקרה מומלץ ורצוי להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום, גם לצורך עריכת הסכם. זאת, על מנת שיהא בפני הצדדים מלוא המידע באשר לזכויותיהם וחובותיהם החוקיות בטרם כריתת ההסכם ביניהם, בחינת מכלול השיקולים הכרוכים בעניין וקבלת החלטות בעינא פקיחא.
הכתבה נכתבה ע"י עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און, ממשרד בר-און, כהן, עורכי-דין, אשר מדורג כמשרד מוביל בישראל בעריכת דין, ובכלל כךבתחום הליטיגציה –התדיינות בבית המשפט, דיני משפחה ודיני ביטוח ונזיקין, כולל רשלנות רפואית | http://www.bar-oncohen.co.il
