יורדת במשקל, מבסוטה מהאורח חיים החדש שלי..ואז החלטתי לשתף…

אז אתמול ישבתי עם חברים במכללה, בהפסקה. דיברנו על אורח חיים בריא (באופן מפתיע, זה הנושאים היחידים שמצליחים לדבר עליהם

במכללה לרפואה סינית. זה וטבעונות) ועל כושר. אחת הבנות, אישה יחסית בוגרת (40+) אמרה שהיא עכשיו נמצאת בתקופה השמנה שלה.

"התקופה השמנה שלך…?" ובאמת שלא ניסיתי להישמע כמו שמנה מתנשאת.

"כן, זו התקופה השמנה שלי. אני עכשיו שוקלת 54 ק"ג. בימים הרזים שלי אני שוקלת 45 ק"ג".

"אוקיי…אז אם את שוקלת 54 קילו וקוראת לעצמך שמנה, איך אני אמורה לקרוא לעצמי, לפי הפרופורציות שלך?".

אז היא הסבירה שמבחינתה, התקופה השמנה שלה זו סיבה לגאווה כי היא עובדת קשה כדי להישאר במשקל הזה,

אם היא לא תפקיד על תזונה נכונה המשקל שלה יצנח ל-45 ק"ג בתוספת עוד כמה בעיות בריאותיות.

באותו רגע ידעתי על מה היא מדברת, רק הפוך. אז אמרתי לה שאני מאוד מבינה לליבה כי אם אני לא משגיחה על מה שאני אוכלת ולא מקפידה

על פעילות, המשקל שלי יעלה. אחד הגברים שהיה בשולחן שאל אותי מה הפעילות שאני דואגת לעשות.

"שיעור זומבה ושיעור TRX בהפרש של יומיים אחד מהשני".

"זהו?!? רק פעמיים בשבוע כושר?? את צריכה לעשות כל יום!"

"אה…לא אני לא. זה ממש לא בריא. הגוף צריך מנוחה ואין שום סיבה להעמיס על גוף כזו כמות של כושר, במיוחד כשהגוף לא מורגל לזה!".

"לא נכון! את, במשקל שלך, חייבת לעשות כל יום – שלוש שעות" אמרה הבחורה עם הצרות שאני יכולה רק לחלום עליהם.

"לא שלוש שעות אבל 10 דקות של כושר כל יום" אמר הבחור והוסיף חיוך שכנראה היה אמור להוות פרס ניחומים לשמנים,

אבל אז דאג לחסל את האווירה לחלוטין עם המשפט: "אם את עדיין במשקל הזה, סימן שאת עושה משהו לא בסדר".

 

קודם כל, ציפיתי שיגיעו דמעות ותחושת עלבון. אבל זה לא בא. במקומן, הגיע כעס. כעסתי ממש. נזכרתי בכל האנשים הרזים בחיי

שלא היו שמנים יום בחיים שלהם ולא יודעים מה זה משקל עודף (סליחה, אבל 3 ק"ג עודפים בגלל חופשת "הכל כלול" ביוון, לא נחשב למשקל עודף),

ועדיין איכשהו מרשים לעצמם לתת לי טיפים לגבי כושר ותזונה. למרות שהם לא מאמני כושר ולא תזונאים.

 

כן, הנושא מרגיז אותי. בחיי נתקלתי במקבץ מרשים של אנשים רזים שכנראה ראו בי סוג של "מסכנה" ורצו לקחת אותי תחת חסותם.

הם התלהבו מהרעיון של לעשות למישהי כמוני "מייקאובר" ולזקוף את זה לזכותם. מצטערת, אני לא המקרה סעד הזה.

 

בבקשה תעזרו לי להבין כאן משהו..

אם הייתם בקורס מגישי עזרה ראשונה 12 שעות ויש לכם ידע (שמד"א נתנו לכם) בהחייאה, הייתם נותנים לאדם הפניות בנושא נוירולוגיה?

אולי גסטרונומיה? מה עם אונקולוגיה? לא? ברור שלא! כי אין לכם את הידע הנדרש.

ואם הצלחתם להתחמק מדו"ח, הייתם נותנים למישהו עצות משפטיות בנושא משפט תעבורתי? גם לא, כי אתם לא עורכי-דין.

אז למה יש אנשים שמרגישים את הצורך לתת לי עצות תזונאיות ועצות בכושר גופני כשהם לא עוסקים בזה? ולמה הם חושבים שזה מתאים לי?

 

ואני? אני עדיין ממשיכה בדרך שלי וגאה בה. אני מרגישה טוב, אני בריאה ואני יורדת במשקל. נכון, הירידה היא איטית אבל זה הדבר הכי נכון עבורי.

תזכורת לעצמי: אנשים כאלה יהיו בכל מקום, הם תמיד ירצו לתת טיפים וזה תמיד יגיע ממקום של רוצים לעזור. אני לא חייבת לקבל את העצה,

ובכלל אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון על אורח החיים שלי.

באמת מקווה שאני לא אחווה יותר מדי דעות כאלה…עד כמה שאני עמידה – זה יכול להוציא רוח מהמפרשים.

 

בכל מקרה, למי שרוצה לקרוא ורוצה לדעת משהו לגבי כושר גופני ותזונה, שמגיע מאדם בעל ניסיון ובעל מקצוע,

ממליצה לכם בחום לקרוא את המאמר של מר מיכה יוסף, מאמן כושר.

 

מאחלת לנו המשך שבוע אופטימי.

אני.