מכינות את הילד לניתוח שקדים? כך תעברו את התהליך בשלום וברוגע

מאת: ד"ר משה חייצ'יק, מומחה אף-אוזן-גרון ילדים וכירורגיית ראש-צוואר, במרכז א.ר.ם באסותא ת"א

ניסיתן טיפול אנטיביוטי, קיוויתן שהכאבים יחלפו מעצמם ואף התנחמתן בזרועותיה של הרפואה האלטרנטיבית שהקלה במעט על התסמינים, אבל בסוף הבנתן שלא נותרה לכן ברירה – הילד צריך לעבור ניתוח להסרת שקדים.

החשש של ההורים במקרה של ניתוח הוא מוצדק, הרי ההיגיון שאומר כי הילד יפסיק לסבול מתנגש לא פעם עם ההכרה שכדי שזה יקרה עליו לעבור הליך כואב ולא פשוט.

בזמן שאתן מתחבטות באפשרות ה'אין ברירה' חשוב שתדעו שילדכן, 'חתן השמחה', מבין את שפת גופכן וקולט את הבעות פניכן. ומה שאתן משדרות לו יכול להיות ההבדל בין מציאות לדמיון.

ד"ר משה חייצ'יק, מומחה אף-אוזן-גרון ילדים וכירורגיית ראש-צוואר, במרכז א.ר.ם באסותא ת"א, נותן טיפים כיצד להכין את הילד לניתוח ואיך לעבור אותו בשלום מבלי לאבד בדרך את קור הרוח.

לפני הניתוח

מידע במידה

הרופא נתן לכן את אבחנתו והמליץ על ניתוח. לפני שאתן רצות לאינטרנט וצוללות למימד האינסופי, עליכן לא רק לשמוע, אלא בעיקר להקשיב לדבריו של הרופא. הוא מצדו יצייד אתכן במידע הרלוונטי ביותר עבורכן ויסנן את הפרטים שלא יועילו לכן. הוא אף ימליץ היכן כדאי להתעמק ובמה צריך לצפות על מנת שתוכלו לקבל את התמונה המלאה. בעידן הנוכחי המחסור בפילטרים עלול להיות לרועץ. פורומים רבים מושכים קהל בעזרת מידע מתובל ולא רלוונטי שנועד לשכנע על ידי הפחדה, בזמן קריטי שבו עליכן להישאר רגועות. מטרת הרופאים בשיחה היא להוריד חרדה ולהסביר פנים, לכן אל תהססו לפנות לרופא עם כל שאלה שעולה.

דברו חלש

לעיתים כשמדובר בניתוח הורים רבים נוטים להתווכח בינם לבין עצמם ובינם לבין הרופא על המשך הטיפול. לא פעם הילד נמצא בטווח שמיעה, אם בבית ואם במרפאה, והוא קולט יותר את טון הדיבור מאשר את הנושא עליו אתם משוחחים. מדובר במעורר החרדות האולטימטיבי. מילים כמו 'בדיקת דם', 'בית חולים' ו'ניתוח' מעלות אצל הילד באופן טבעי אסוציאציות כואבות ולא נעימות. צעקות, כעסים והיסטריה עוברים 'מעל ראשו של הילד' ועלולים להכניס בו פחדים מיותרים. בדיוק כפי שלא מומלץ לריב מול הילדים, כך כדאי לנהוג גם במקרה הזה. המתינו שהילד ילך לישון ודברו על כך בשקט וברוגע במהלך הלילה.

יחסינו לאן

הכל מתחיל ונגמר במרפאה. מערכת היחסים בין הרופא למטופל הרך חשובה לעיתים הרבה יותר מאשר בין הרופא להוריו. הילד, שפוגש את הרופא בהכנה לפני ניתוח ומאוחר יותר בחדר הניתוח, סוגר עם עצמו מעגל שעוזר לו לא רק להיות רגוע יותר, אלא אף להחלים מהר יותר. במפגשים המקדימים מסביר הרופא לילד כי הוא זה שינתח אותו, ידאג לטפל בכל מה שיפריע לו ויהיה שם כשיתעורר מההרדמה. הוא למעשה מבטיח לילד שילך אתו יד ביד לאורך כל הדרך. כוחם וחשיבותם של ההשקעה והאמון מביאים לבסוף גם להוכחות בשטח – הילד נכנס בחיוך לניתוח, מתעורר אחרת ומחלים טוב יותר.

הגיל כן קובע

גילו של הילד קובע בעצם את הנגשת המידע ואת הדרך בה יש ללכת. לפעוטות בני שנתיים שיחות מקדימות, הסברים מפורטים והכנה מראש – פחות רלוונטיים. במקרה כזה הגישה שבה מומלץ לנקוט היא בעזרת המון תמיכה, ליטופים ונשיקות.

ככל שהגיל עולה, כך צצות גם השאלות ונחשפות החרדות – 'האם יכאב לי?', 'כמה זריקות אקבל?', 'מה עושים לי?' וכדומה. כאן אין טעם לייפות את האמת בדיוק באותה מידה שאין לחשוף אותה בשלמותה. מצד אחד יש כמובן להימנע משקר, אותו ילדים קולטים מיד, ומצד שני לא לבטל לחלוטין את חששותיו. ניתן להנפיש את המושגים הרפואיים ולדבר במושגים אותם הילד מכיר מעולמו.

ילדים בוגרים יותר מפתחים פחד שקשור לשלמות הגוף וחרדות ממשיות בנושא מוות. כאשר הרופא מזהה את החשש הזה במהלך שיחה עם המטופל ניתן להחליף את המילה 'ניתוח' ב'טיפול בהרדמה', להסביר לו שזה אכן לא נעים וקצת יכאב, אבל כל זה קורה בזמן שהוא ישן וכשהוא יתעורר הכל כבר יהיה מאחוריו.

תכנית מגירה

כיממה לפני הניתוח מומלץ להורים לבצע מטלות מוקדמות במטרה להכין את הילד כמה שיותר טוב לטיפול. יש לדבר על כך בבית בפתיחות ולא להסתיר את העובדה כי הגיע 'יום הדין'. כדאי לעבור עם הילד שלב אחר שלב של מה צפוי לו למחרת בבוקר. להסביר לו כי עליו להיות בצום, כי הוא נכנס לטיפול בהרדמה עם אמא או אבא וכשיתעורר הוא ימצא את ההורים שלו לידו. יש לחזור על כך כמה וכמה פעמים, מה שירגיע את הילד ויעזור לו להבין שמה שאמרו שיהיה זה בדיוק מה שיקרה בפועל.

כמו כן, חשוב להחליט מראש מי מההורים יכנס עם הילד לחדר הניתוח. לא רצוי להציג את השאלה הזו בפניו של הילד. מעבר לחששות המלוות אותו הוא לא צריך כעת גם את תחושת האחריות. היו החלטיים, שדרו לילד ביטחון והראו לו שגם אתם יודעים לקראת מה אתם הולכים.

ביום הניתוח

חופשה משפחתית

הבוס אולי לא יבין את הדרמה והלקוחות יהיו חסרי סבלנות, אבל תשתדלו לקחת יומיים חופש מכל העיסוקים היומיומיים כדי להיות כל כולכם סביב הילד. לפחות ביום הניתוח עצמו וביום ההתאוששות למחרת. כך תוכלו להתנתק מטרדות היום ולהראות לילד שאין שום דבר חשוב יותר ממנו. תנו לו את תשומת הלב הנוספת, המיוחדת – הוא ישאב כוחות שיעזרו לו להתגבר. זכרו, כשאתם רגועים יותר גם הילד רגוע יותר.

פוקר פייס

שימו לב להבעות הפנים שלכן ונסו לשלוט בהן. פנים מפוחדות, קמטי דאגה או עיניים מצועפות משדרים לילד שאתן בעצמכן חוששות. מתנו את הדרמה שמתחוללת בלבכן, הימנעו מלבכות לפני הילד והכי חשוב תנשמו עמוק. עליכן לזכור שלא אתן הן שעוברות את הניתוח, קחו את עצמכן בידיים ונסו עד כמה שניתן לעצור את פרץ הרגשות המבעבע. תפקידכן הוא לשדר רגיעה כי זה, יותר מהכל, משליך על הילד. מאוחר יותר כשהילד רדום ואתן יוצאות מחדר הניתוח אתן יותר ממוזמנות לשחרר את כל הלחץ ולפרוק את התחושות.

חדר, מצב

אין עוררין על כך שהשיחות המקדימות, הליווי הצמוד וההכנה הנפשית יעזרו לילד להבין טוב יותר לקראת מה הוא הולך, ובדרך לשם גם לעכל את המידע, אך יש לקחת בחשבון שכל זה עלול להידחק לשולי ההיגיון ברגע שהוא נכנס לחדר הניתוח יחד עם הוריו. מדובר במקום חדש, עמוס במסכים, מנורות המפיצות אור בוהק ונוכחות של צוות רפואי אותו הילד מעולם לא פגש לפני כן. זה אך טבעי שהן הילד והן ההורים יילחצו. הדמיון עובד שעות נוספות ולעיתים ההרגשה דומה לכניסה לחדר קרבי מלא ב'תחמושת' רפואית. מאחר והפנים היחידות שהילד מכיר הן של הוריו והרופא המטפל, זו הזדמנות מצוינת בשבילנו להפחית את תחושת הפאניקה ולמקד שוב את תשומת הלב אל הילד. יש לגייס את כל הכוחות, לעטוף אותו בחום ולתת דגש על המגע האנושי. להנעים עד כמה שניתן את האווירה ה'מאיימת' ולחזק אצל הילד את הבעת האמון שאנחנו לא עוזבים אותו לבד, ולו לדקה. שקט נפשי הוא ההרדמה הטובה ביותר.

רגע האמת

עברתן עם הילד על כל השלבים של הניתוח ואולי אף הצגתן את התהליך בעזרת משחק תפקידים, אולם הרגע המאיים ביותר בשביל הילד יכול להיות דווקא כשהרופא המרדים מתקרב אליו עם מסכת ההרדמה. הילד נלחם, מסרב לקרב את הפנים וזז באי נוחות.

מדובר בעניין שנמשך כחצי דקה עד שהילד נרדם ולרופא תפקיד מכריע. מאחר ומערכת היחסים בין הילד למטפל כבר נבנתה על הקשבה, אמון ויחס חם הוא אולי יעדיף שהרופא שלו יהיה זה שיניח את המסכה על פניו. בעזרת מילים מרגיעות ואמפתיה הילד יתרצה ויהיה רגוע יותר. וכשברקע, על אחד המסכים, מופיע קטע קצר מהסרט 'מיניונים' הילד שוקע בשינה עמוקה כשהוא שליו ובטוח שהכל יהיה בסדר.

יש לציין כי מדובר בקטע רגשי ונפשי לא קל גם עבורכם, ההורים. אתם רואים את ילדכם שרוע על המיטה כשאבריו רפויים ולרגע מתבלבלים. לא בטוחים מה קורה עכשיו, נלחמים בדמעות ונכנסים לסוג של 'בלק אאוט'. חשוב שתדעו שזה בסדר ושזה טבעי, הקשיבו לדברי הרופא שמסביר לכם שהילד שלכם בסך הכל הלך לישון וכשתיווכחו לדעת שהוא רגוע, הייאוש יהפוך להיות הרבה יותר נוח.

אחרי הניתוח

עיניים פקוחות לרווחה

הלחץ של ההורים כיצד הילד שלהם יתעורר מניתוח, במרבית המקרים אינו מוצדק. בטח שמעתם לא פעם על צרחות מקפיאות דם או הקאות חוזרות ונשנות. יכול להיות שעברתן בעצמכן ניתוח וחווית ההתעוררות עוד צרובה בראשכן. כאן חשוב להיכנס לפרופורציות. קחו את תחושות ה'איום והנורא' והכינו את עצמכן בדיוק להפך. לרוב, חוץ מבלבול קל של הילד, ההתעוררות מההרדמה תעבור בשלום. זכרו כי הילד הלך לישון בחדר אחד והוא מתעורר בחדר אחר, לכן בתחילה הוא יתקשה להבין היכן הוא נמצא, יהיה סהרורי וירגיש שהראש שלו מסתובב (מעין תחושת 'הנגאובר' קלה) – אך מרביתם יקומו עם חיוך. מעטים יבכו, ירגישו כאב ואולי אף יקיאו, והם יטופלו במשככי כאבים או תרופות נגד בחילות, כל מקרה לגופו, ותופעות אלו צפויות לעבור במהירות ובקלות.

הגישה הטיפולית

כשהילד יוצא מהניתוח אל חדר ההתאוששות, התגובה הראשונית שלכן היא שקובעת כיצד הוא יזכור את הטיפול. אל תשכחו שהערנות מגיעה לילד בהפתעה. הוא, מבחינתו, ישן המון וכעת מתקשה להתעורר. הוא לא מוכן לכך וזה אולי לא ממש נעים, אך הדבר טבעי ואינו נורא, בוודאי פחות ממה שתיארתם לעצמכן. אל תחששו לגשת אליו ואל תתעלמו מהמצב בו הוא נמצא. זה לא קל לראות את היקר לכן שוכב חסר אונים על המיטה, מטושטש מההרדמה וכואב. תשתדלו שלא להירתע מהסיטואציה, שתפו אותו והראו לו שהשד לא כל כך נורא. קחו את הילד הרדום לידיים, לטפו ונשקו אותו יותר מהרגיל והעניקו לו חום ואהבה. וותרו על מבט מרחם והביטו אליו במבט מנחם האומר כי אתן מזדהות איתו. הילד מרגיש וזוכר הכל והוא יתנהג בהתאם למה שאתן משדרות לו.

מסך מגע

דברו פחות בעזרת מסכים ותנו למגע האנושי משקל כבד. הורים רבים רגילים להרגיע את הילד או להשכיח ממנו את הכאב על ידי סדרת ילדים בטלוויזיה או סרטונים מצחיקים בניידים. כאן, אין להסחת הדעת מקום ואין שום דבר שמתחרה עם הבעת האמפתיה הפיזית של ההורה. אתם צריכים להיות כל כולכם עם הילד, בדיוק כפי שנהגו בעבר, הרבה לפני המצאת המאה ה-21.

מכתב שחרור

כאשר הילד יוצא מבית החולים וממשיך את החלמתו בבית, כאן מקומם של הרופאים לבוא לידי ביטוי. במהלך האשפוז ההורים מפתחים תלות ברופא וסומכים עליו כגורם המטפל. בבית, כל האחריות הינה בידי ההורים. חשוב לצייד אותם בכמה שיותר מידע ולהכין להם הסברים מפורטים, מעין 'רשימת מכולת', של תופעות הלוואי כדי שיוכלו לצפות להן מראש ולא להיבהל ברגע האמת. עליהם לדעת לאיזה תלונות עליהם לצפות מהילד, כמה משככי כאבים עליהם לתת וכיצד הכאב יבוא לידי ביטוי. ההורים צריכים להיות מוכנים לריח רע שייצא מפיו של הילד, לבדוק את צבען של ההפרשות ולדאוג שישתה הרבה נוזלים. ברגע שמההורה נחסך חוסר הוודאות נחסכת ממנו גם הדאגה המיותרת.

והכי חשוב – לקחת אחריות מלאה גם לאחר הניתוח, להיות שם עבור ההורה ולתת לו את ההרגשה שכל שאלה, גם הטריוויאלית ביותר, תקבל מענה מקצועי.

לסיכום, הטיפול לא מסתיים בחדר ההתאוששות, אלא במרפאה כאשר הילד מגיע לביקורת וניתן להיווכח בוודאות שהכל עבר בשלום. השקט של ההורים ושיתוף הפעולה עם הצוות הרפואי הוא חיוני לצורך בריאותו של הילד.

והעיקר שנהיה בריאים !