אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, ייפתח השנה, בפעם השביעית ב-16 במרץ 2016 במוזיאון תל אביב לאמנות. פסטיבל אפוס 7, יתקיים במשך ארבעה ימים ולילות רצופים, בהם יוקרנו יותר מ-50 סרטים חדשים מכל רחבי העולם, רובם בהקרנות בכורה בישראל. מבחר מסרטי הפסטיבל יוקרן במקביל בתיאטרון ירושלים.
פסטיבל אפוס, בניהולה האמנותי של מיקי לרון, הוא פסטיבל הסרטים היחיד בישראל המוקדש כולו לתחומי התרבות השונים. הפסטיבל מהווה הזדמנות להיחשף למיטב הסרטים החדשים והמרתקים העוסקים בנושאי מוסיקה, מחול, תיאטרון, קולנוע, ספרות ושירה, אמנות פלסטית, אופנה, אדריכלות ועוד.
סרט הפתיחה של הפסטיבל: ג'ף קונס – יומן של פתיין (Jeff Koons: Diary of a Seducer) – מציג את סיפורו של אחד מהאמנים הכי מצליחים ושנויים במחלוקת הפועלים כיום בעולם ומעלה את השאלה האם מדובר באשף הפרסום והשיווק, או בגאון פורץ גבולות (בריטניה, 2015, הגשה / אלן ינטוב, בימוי / ג'יל ניקולס).
במסגרת פסטיבל אפוס 7, תיערך תחרות סרטים ישראליים העוסקים בנושאי תרבות ואמנות ותחרות סרטי סטודנטים. במסגרת חדשה בפסטיבל, תחת הכותרת פלאש-בק, תוקרן השנה מחווה לשחקן אריה אליאס שנפטר לאחרונה. בנוסף יוקרנו מקבצים של סרטים ניסיוניים מרחבי העולם וסרטים קצרים המבוססים על שירה עברית.
בין אורחי פסטיבל אפוס השנה
נעמי טליתמן, אמנית ישראלית המתגוררת בארה"ב, יוצרת הסרט המועמד לאוסקר יום אחרון של חירות (Last Day of Freedom) היא תציג את סרטה ותשתתף בפאנל בנושא דוקו-אנימציה. הבמאי האיראני איאט נג'אפי יציג את סרטו החדש שָרות ללא גבול (No Land’s Song), העוקב אחר שרה נג'אפי, אחותו המוסיקאית המנסה להרים קונצרט סולו של נשים, האסור באיראן.
ארו פנר, הדרמטורג האסטוני, יגיע עם הסרט פוליטיקה זו עוד הצגה ((Ash and Money וישתתף בפאנל על פוליטיקה באמנות. הבמאית נטלי כריסטיאני יוצרת הסרט על האמנית הארגנטינאית ניקולא קונסטנטינו – האמנית היא היצירה ( (Nicola Costantino La Artefacta ) .פטר שפוטיניק –מבקר הקולנוע הרוסי, יגיע לפסטיבל כחבר השופטים בתחרות הסרטים הישראלים, שיכלול גם את עידית עמיחי ורם לוי.
סרטי פסטיבל אפוס 7
תחרות הקולנוע הישראלי – אפוס 7
מקהלת נשים (בימוי, תסריט, הפקה: אורי רוזנברג) – ישראל 2015
סיפורה של מקהלת "נוה שיר", אשר החלה את פעילותה בשנת 1961 כמקהלת ילדות בניצוחו של נתן מרגלית. קולה של המקהלה נדם עם מותו של המנצח האהוב, אך לאחר כעשרים שנה היא שבה לתחייה באופן מופלא וייחודי. קורותיה וההווי המיוחד של המקהלה מסופרים בסרט מפיהן של שלושים ושתיים בנות המקהלה והמנצחת ובעזרת חומרי ארכיון. הסרט עוקב במשך כמה חודשים אחר חזרות המקהלה, הופעותיה והקשר המיוחד השורר בין חברותיה. הנשים מתארות כיצד ההשתייכות למקהלה והעיסוק במוסיקה עיצבו את חייהן ואת אישיותן. הסרט נוגע בנושאים שונים: שירה ומוסיקה, אינדיבידואליות מול אחידות המתחייבת במקהלה, אחווה נשית, הזדקנות ונוסטלגיה. בסרט שזורה נימה של ארס פואטיקה, המתייחסת ליצירת הסרט עצמו. הסרט מלווה בשירתה הנפלאה של המקהלה.
Kidd Cain (בימוי – דורון ג'רסי, תסריט – רפי אדר, הפקה – עמי אמיר, חברת הפקה – פרונטו) – ישראל 2016
מיקי שביב, מהמוזיקאים הבולטים והמוכשרים בשלושת העשורים האחרונים ברוק הישראלי נמצא בצומת דרכים. לאחר 15 שנות נישואים למוזיקאית המוכשרת מיקה קרני כשלזוג שלוש בנות מחליטים השניים להיפרד. מיקי בן 60 ונמצא בצומת דרכים רגשית ומוזיקלית כשהוא מוזמן לתחרות בלוז המתקיימת בממפיס טנסי. מיקי מגיע נרגש לבירת הבלוז המיתולוגית ומאמין ביכולתו לזכות בתחרות ואולי אף לשקם בדרך זו את הקריירה המוזיקלית שלו ואולי אפילו את נישואיו. מיקי עושה חשבון נפש אמיץ ומוצא עיר מתפוררת שעברה המפואר רחוק מאחוריה, בדומה לחייו שלו. הסרט הוא זרם התודעה של מיקי שמשתנה כל הזמן מתקווה לייאוש מהכאה על חטא ליהירות ובסופה מתגלה לנו איש מוכשר, אנושי, בודד ובאותה העת מלא תקווה.
ספירלות (בימוי ותסריט – יעל גור) – ישראל 2014
ארבע נערות שובות לב, יוצאות ברה"מ לשעבר ובנות יחידות לאמהותיהן החד-הוריות, חוברות יחדיו למשפחה חלופית במסגרת מסען אחר קולן הפנימי. בעזרת כלים תיאטרוניים ונרטיב ספיראלי שמכתיב הזיכרון המצולם, הן מתחילות להתיר את הקשרים שלהן עם עברן הטעון, ובעזרתו לבחור בטובתן בהווה – בחירה ההופכת מורכבת אל מול חובת השירות הצבאי: דיאנה גולבי ניגשת לאודישנים של "כוכב נולד"; מרתה, המשוטטת מילדות, ניגשת לבחינות הקבלה לסטודיו למשחק "ניסן נתיב"; אנה נפרדת מהפרעות האכילה שלה; והג'ינג'ית מבינה שהיא פרח…
הדיבוק לכל הרוחות והשדים (בימוי, תסריט וצילום – חוני המעגל) – ישראל 2016
אופרת הרוק "הדיבוק" היא בעלת מוטיבים פולחניים-פגאניים המוטמעים עמוקות במסורות של כל הדתות. יש בה דינמיקה משוחררת, נטולת רסן, קצבית, תוססת וססגונית. היא פורצת גבולות ומסתירה מסרים חבויים – ממאפיינים שמרניים מימי הביניים עד למשמעות חדשה בת זמננו. אפשר למצוא בה מפגש דייני בית דין של מטה ושל מעלה, בעולם הזה ובעולם הבא, דרך המדיום הקולנועי; וגם ייצוג עשיר של תרבות פופולארית והמונית המאמינה ברוחות, כשפים, טקסי נידוי ונידה, קמעות, גרוש שדים, מים קדושים ומים מינרלים. מן הכאוס צפה ועולה יצירה הרמונית, הומוגנית ומונומנטלית של קיטש ומוות.
רגשות מעורבים (בימוי, תסריט וצילום – גיא דוידי) – ישראל 2016
אמיר אוריין הגשים את כל מה שיוצר חולם עליו. הוא היה שחקן מבטיח ב״הבימה״, כוכב קולנוע וטלוויזיה ומבקר שקרע לגזרים את עולם התיאטרון השמרני של שנות השמונים. אבל את התיאטרון הבועט שהוא רצה ליצור אף מוסד לא היה מוכן לקבל. ב-1985 פתח אוריין את "תיאטרון החדר" בעליית-הגג שבביתו והעלה את אחת ההצגות הפרובוקטיביות שנעשו בישראל: ״ארוחת הערב״, שבמהלכה נשחטה כהלכה תרנגולת והוגשה לקהל. על אף לחצי הצנזורה והקהל הזועם, הוא המשיך להעלות הצגות קוראות-תיגר הנוגעות בעצבים החשופים של החברה, וללמד עשרות תלמידים לפי שיטת המשחק שיצר. ביום בו מגיעים תלמידי המשחק לצפות בעיבוד הנוקב ל”נו-אקזיט" פורצת המלחמה בעזה. הכעס והתסכול של התלמידים מסתירים רגשות מורכבים אף יותר, רגשות שאוריין ינסה לנתב למקומם הטבעי – הבמה.
האשה מהסינמטק (בימוי, תסריט והפקה – נורית יעקבס ינון) – ישראל 2015
מוסלמית בנצרת, ערביה בישראל, ישראלית בעיני מדינות ערב ובעיקר אשה יחידה בעולם של גברים, לוחמת בעל כורחה, היא נוסעת להביא סרטים ערביים שוברי קופות ממדינות ערב לצד סרטים אמריקאים, אירופאים וישראלים לכל המשפחה ומבקשת לייצר אי של תרבות לחברה אליה היא משתייכת למרות כל המכשולים. דיוקן קולנועי של עשר שנים בחיי אשה אמיצה שעבורה הדרך לחירות שזורה במלחמה על קיומו של סינמטק מ
המילה הכתובה – סרטי ספרות ושירה
דפוקים, זרוקים, מבריקים, מתים: סיפורו של הנשיונל למפון | Drunk Stoned Brilliant Dead: The Story of the National Lampoon (בימוי – דאגלס טירולה) – ארה"ב 2015
⍟ Sundance Film Festival ⍟ Tribeca Film Festival
סיפורו של המגזין האמריקאי "נשיונל למפון", שהיה פעם המנתץ הגדול של פרות קדושות ובית הגידול של יוצרים מבריקים כמו ג'ון בלושי, צ'בי צ'ייס, ג'ון גודמן וג'ון לנדיס. בסוף שנות ה-60, כשהרוח הגבית של תנועת המחאה מאחוריהם, קמו שני חבר'ה צעירים, אינטליגנטים ומאוד לא שמרנים, והקימו את המגזין וחברת ההפקה. הרבה עירום, בדיחות גסות ורמיסת פוליטיקאים עברו בין דפי הירחון, שבמשך שנים היווה דוגמה ומופת של בעיטה חזקה ואמיתית בכל מה שהוא הממסד. בעזרת ראיונות רבים, גרפיקה סוערת וקטעי ארכיון, מביא הסרט את סיפור פריחתו וגם שקיעתו של אחד המוסדות החשובים ביותר בתרבות החתרנית בצפון אמריקה.
טוני מוריסון נזכרת | Toni Morrison Remembers (הגשה – אלן ינטוב, בימוי והפקה – ג'יל ניקולס) – בריטניה 2015
"גיבורה לא קלה לעיכול של אומה שעדיין נאבקת", כך מגדירים יוצרי הסרט הזה את טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות ואחת הדמויות המרתקות הפועלות בעולם הספרות האמריקאי היום. היא נולדה ב-1931 למשפחה ממעמד הפועלים. את הישגיה הספרותיים – "שיר השירים לסלומון", "חמדת" ועוד – השיגה בזכות כשרונה העצום ויכולתה לתת קול למורכבות העצומה של החוויה האפרו-אמריקאית. כבר בספרה הראשון, "העין הכי כחולה", סובלת הנערה שעומדת במרכז הסיפור לא רק מהאוכלוסייה הלבנה, אלא גם מאביה המתעלל. גם כשטענו נגדה שהיא מציגה את החברה שממנה באה באור שלילי, דבקה בעמדתה להביא את האמת השלמה כפי שראתה אותה, ודווקא בגלל זה הפכה לקול משמעותי וחשוב כל כך. הסרט, שבזכות גיבורתו חולף מהר מדי, מביא דיוקן של אישה חכמה, חמה, מצחיקה וכריזמטית בצורה יוצאת דופן.
הכת של ג'יי טי לירוי | The Cult of JT LeRoy – ארה"ב 2014
⍟ Hot Docs International Documentary Festival
כשהוא נפרש לפני הצופים כמו סיפור מתח מבריק, הסרט מביא את סיפורו של ג'יי טי לירוי, נער אשפתות שעלה לגדולה בעולם הספרות האמריקאית בסוף שנות ה-90, חוּבּק על ידי סלבריטאים, ונחשב לקול האותנטי של המדוכאים והמושפלים, עד שהתגלתה האמת שמאחורי דמותו האניגמטית. זהו סיפור מוסר על פרסום ושיווק, על סלברטאיות ואופנות, על מצגי שווא ועל הולכת שולל, על העולם העכשווי שבו נחצים כל הזמן גבולות בין מה שאמיתי לבין פיקציה מוחלטת. זהו סיפור על אלה שהתאהבו בנער הפגוע, שסיפר חוויות איומות על זנות וסמים, ניצול נוראי וחיים על סף תהום, ורצו להצילו מעתיד גיהנומי, וזהו גם סיפור על אלה שידעו לנצל את פנטזיית הגאולה של הרבה אנשים טובים. סרט חזק ומטלטל, ומעורר שאלות, שימשיכו להדהד הרבה אחרי הקרנתו.
אסטריד | Astrid (בימוי – קריסטינה לינדסטורם) – שבדיה, 2014
היא נחשבת לאחד מעשרת הסופרים המצליחים ביותר בעולם, היא מכרה כ-150 מיליון עותקים של ספריה והמציאה את אחת הדמויות האיקוניות של המאה העשרים: בילבי הג'ינג'ית, ילדה עם צמות מזדקרות, כוחות-על ונפש מורדת. אבל כשרואים את החזות החמורה משהו של אסטריד לינדגרן, והאיפוק הסקנדינבי, כמעט קשה להאמין לזה. סיפור חייה של לינדגרן, לא תואם את הדמות הנשקפת מהמסך, והחתרנות שבו מאפילה על צדדיו האפלים: היא גדלה בבית דתי, אך נחשבה לנערה מורדת, שבגיל 18 נכנסה להריון מגבר מבוגר שהיה הבוס שלה בעיתון המקומי. היא גידלה את הילד והסתירה מהעולם את היותו לא חוקי. היא נבגדה שוב ושוב, ולבסוף מצאה את השחרור בספרים שכתבה על ילדים בעלי נשמה יתרה ונפש חופשייה. סרט קסום על אישה מיוחדת במינה.
אוסטרליץ | Austerlitz (מוסיקה – דומיניק פיפארלי) – צרפת 2015
⍟ IDFA Festival
ארכיטקטורה במובנה הקלאסי וגם הארכיטקטורה של הנפש, עומדות במרכז הסרט הזה, עיבוד לספרו של וו. ג'י זבאלד. אוסטרליץ הוא אדם שגדל ללא ידיעה מי הוא ומאיפה בא, ובבגרותו עורך מסע לגילוי עברו. המסע הזה מוביל אותו להרהורים קיומיים על מהות הזהות, אך הוא גם מוביל אותו אל הגורל הממשי מאוד של משפחתו בטרזינשטאט. המסע אל נבכי הנפש ואל הקונסטרוקציות שבונה לעצמה האנושות, מוליך את הגיבור מאנטוורפן ללונדון, ומשם לפראג, מאריינבאד ופריז. את הסרט מוביל השחקן הצרפתי דניס לבאן, שזכור לרבים מתפקידו ב"נאהבים על הגשר" כשהיה צעיר. עכשיו, כשהוא מבוגר, הפנים הכמעט מעוותות נושאות עימן היסטוריה שמבעבעת מתחת לפני השטח של הסרט היפה, שמנציח את יצירתו האחרונה של זבאלד, אשר זמן קצר אחרי שכתב אותה נהרג בתאונת דרכים, והוא בן 57
ג'מה בוברי | Gemma Bovery (משתתפים – פבריס לוקיני, ג'מה ארטרטון, בימוי – אן פונטן) – צרפת, 2014
עיבוד לרומאן גראפי של פוזי סימונדס, מאיירת ואמנית קומיקס בריטית מושחזת, שאוהבת להפנות חיציה אל הבורגנות, בעיקר זו הנוטה לעבר הנאות ספרותיות. כאן, במרכז הסרט, גבר צרפתי דווקא (השחקן הנפלא פבריס לוקיני), אשר לא מכבר עבר מפריז חזרה אל הכפר הקטן שבו גדל, ואל המאפייה של אביו. מרטן כביכול חוזר אל "החיים האמיתיים", אבל בפועל משעמם לו מאוד. או אז מגיע אל הבית הסמוך זוג אנגלי, וכשהוא מגלה ששמם ג'מה וצ'רלי בוברי, עיניו של מרטן מנצנצות. אין לו ספק שמדובר בגלגול עכשווי של גיבוריו של פלובר, והוא מתחיל לפתח אובססיה קלה, בעיקר אל ג'מה היפה והמסתורית. במהלך החודשים הבאים מרטן יגלה שאין הרבה קשר בין הספרות לבין החיים. סרט משועשע ומלא חן, בכיכובה של ג'מה ארטרטון המקסימה.
קרא לי בולי (בימוי, צילום ועריכה – עמרי ליאור, חברות הפקה – עמרי ליאור הפקות) – ישראל, 2015
האם אי פעם שאלתם את עצמכם מה משמעות ה'ב' בשם א.ב. יהושע? חברות ילדות של הסופר עטור הפרסים העניקו לו בגיל 12 את הכינוי "בולי" והכינוי דבק ונשאר.
א.ב. יהושע, מספר בדרכו הציורית והנלהבת, סיפורים אישיים על מורשתו הספרדית, על חייו בירושלים ובחיפה ועל יחסיו עם הוריו. הוא חושף את תהליכי היצירה שלו תוך מתן דוגמאות מספריו השונים, משתף אותנו בתהליך בניית הדמויות ובשיטות התחקיר והכתיבה של יצירותיו המוקדמות והמאוחרות.
מרטין בובר- דרכו של אדם | The Way of Man – A Film about Martin Buber (הפקה – יעקב ליפשטין, מקור – סרטי רות דיסקין, ירושלים) – ישראל, 2015
בתקופה שבה ישראלים רבים מחפשים דרך חדשה במסורת היהודית, מסתמן מרטין בובר כמורה דרך מפתיע. הפילוסופיה של בובר נתפסת היום כרלוונטית ואקטואלית מתמיד. צעירים בני דור הפייסבוק מוצאים בהגותו תשובות לשאלות המעסיקות אותם. הסרט מספר על חייו והגותו וכולל קטעי פילם נדירים הנחשפים כאן לראשונה. אך לא מדובר רק במסמך היסטורי־ביוגראפי, אלא גם בתיעוד חי של ממשיכיו בישראל היום.
תכנית סרטי שירה קצרים – אוצרת יסמין קיני
סרטי אמנות פלסטית
אאוטסיידרים | Turning the Art World Inside Out (בימוי והפקה – ג'ק קוקר) – בריטניה, 2013
הסרט הזה נוצר אחרי שכמה תערוכות גדולות וחשובות בבירות העולם, כבר התמודדו עם הפרדוקס הטמון בבחירתם וחשפו לעיני כל את אמנות האאוטסיידרים. אבל האמנות הזאת קיימת מראשית היותנו, והעובדה שהממסד האמנותי אימץ אותה לאחרונה, לא באמת משנה. אז מה היא אמנות "אאוטסיידרית"? בעצם, מדובר בניסיון לשים תחת גג אחד יצירות אמנות שנוצרות בעולם בידי אנשים שמרגישים צורך עז ליצור, אבל מעולם לא עברו הכשרה כלשהי, אמנים מטעם עצמם שעסוקים בחזונם הפרטי בלי לשאול עצמם מי יראה ומתי. באופן טבעי, רובם אנשים שאינם נחשבים "רגילים", ונושאים תגיות שונות – מאוטיזם ועד סכיזופרניה. הדוקומנטריסט הבריטי אלן ינטוב לוקח את הצופה למסע חובק עולם אל החדרים הנסתרים שבהם עובדים האמנים האלה, ומביא אמנות אותנטית, שאינה תלויה בדבר, רק בצורך של האמן להתבטא.
ג'מה בוברי | Gemma Bovery (משתתפים – פבריס לוקיני, ג'מה ארטרטון, בימוי – אן פונטן) – צרפת, 2014
עיבוד לרומאן גראפי של פוזי סימונדס, מאיירת ואמנית קומיקס בריטית מושחזת, שאוהבת להפנות חיציה אל הבורגנות, בעיקר זו הנוטה לעבר הנאות ספרותיות. כאן, במרכז הסרט, גבר צרפתי דווקא (השחקן הנפלא פבריס לוקיני), אשר לא מכבר עבר מפריז חזרה אל הכפר הקטן שבו גדל, ואל המאפייה של אביו. מרטן כביכול חוזר אל "החיים האמיתיים", אבל בפועל משעמם לו מאוד. או אז מגיע אל הבית הסמוך זוג אנגלי, וכשהוא מגלה ששמם ג'מה וצ'רלי בוברי, עיניו של מרטן מנצנצות. אין לו ספק שמדובר בגלגול עכשווי של גיבוריו של פלובר, והוא מתחיל לפתח אובססיה קלה, בעיקר אל ג'מה היפה והמסתורית. במהלך החודשים הבאים מרטן יגלה שאין הרבה קשר בין הספרות לבין החיים. סרט מלא חן, בכיכובה של ג'מה ארטרטון המקסימה.
ג'ף קונס | Jeff Koons: Diary of a Seducer (הגשה – אלן ינטוב, בימוי והפקה – ג'יל ניקולס) – בריטניה, 2015
סוחר ממולח, גאון חדשן, מלך הפופולאריות והבנאליות, פורץ גבולות בכל אשר יפנה. נדמה שג'ף קונס זכה לכל הכינויים. למרות הצלחתו הפנומנאלית (יש לו שמונה ילדים ונראה שאין לו בעיה לפרנס אותם), הוא עדיין אחד האמנים הכי שנויים במחלוקת הפועלים היום בעולם. חלק אומרים שמדובר בקשקשן שמאוהב באמנות בורגנית, כזו שמייצגת את הפרבר בפנסילבניה שבו גדל, ואחרים רואים בעבודותיו העזה וניתוץ אינסופי של פרות קדושות. סרטו של אלן ינטוב, חלק מהסדרה המופלאה Imagine של ה-BBC, מצליח לא להכריע ולכן הוא כל כך מעניין. הצופה מיטלטל בין התחושה שהאיש הדברן שמולו, שיודע להסביר את עבודותיו במונחים בומבסטיים, הוא אשף הפרסום והשיווק ולרגעים אחרים נדמה שמדובר באמן עם מגע של קסם ויכולת ליצור פסלים וחללים שמשאירים את הצופה בהם נפעם
ניקולא קונסטנטינו – האמנית היא היצירה | Nicola Costantino LA ARTEFACTA (בימוי ועריכה – נטלי כריסטיאני) – ארגנטינה, 2015
ניקולא קוסטנטינו היא אחת האמניות החשובות ביותר של אמריקה הלטינית וכנראה גם השנויה במחלוקת מכולם. כבר בראשית הסרט היא מתארת את מקורות ההשפעה שלה: אבא רופא מנתח ואימא מעצבת אופנה. העיסוק שלה בגוף החיה והאדם נובע ישירות מדברים שנחשפה אליהם בילדותה, אבל אין בסרט ניסיון ליצור פרופיל פסיכולוגי בגרוש; במקום זה מובא מסע אל תוך הראש המרתק שלה, תוך כדי התבוננות בעשייה המשלבת עבודות ידיים מכל הסוגים, כולל הפעלת מכונות משוכללות, ביתור חיות וחניטתן, וגם יצירת שפע שמלות המשחזרות במדויק את לבושה של אוויטה פרון. כל זה מתגבש לכדי פורטרט של אישה יוצאת דופן, שגם את הסרט הזה, כמו את חייה ואמנותה, מובילה לכל האורך בשליטה מעוררת השתאות. ההקרנה בנוכחות הבמאית.
אש ותמרות עשן – בית היציקה של סנט-גאלן (בימוי – איוון שומאכר) – שוויץ, 2014
פעם היה אמן הוגה פסל ואז שובר את הראש איך להוציא לפועל את הרעיון שלו. היום אפשר גם אחרת. בית יציקת המתכת שבסנט- גאלן, שוויצריה, הוא הידוע והחשוב ביותר בעולם האמנות. אמנים מהשורה הראשונה באים לשם כדי להגשים את חלומותיהם. עשרות עובדים, מסורים וחדורי שליחות, עובדים במקום ומנסים לפצח תהליך עשייה של אובייקטים מוזרים שמישהו הגה. כל כך עסוקים שם, בבית היציקה, שלאחרונה נפתח סניף שלו בסין, והמנהל הכריזמטי נע בין שוויצריה וסין כדי לפקח על איכות העבודות. הסרט, שמביא את קולותיהם של הפועלים בבית המלאכה, שואל בין השורות שאלות רבות על טיבה של אמנות בעידן הפוסט-מודרני, שנדמה שמתומצתות היטב במשפט של אחד מהמרואיינים: "לקח לאמן 15 שניות לחשוב על הדבר הזה, אנחנו עובדים על הפסל כבר שנתיים".
מבחר סרטים של קת'י רוז | Films by Kathy Rose (בהנחיית חן שינברג, אוצר התכנית)
קת’י רוז היא אחת מאמניות האנימציה המובילות והייחודיות הפועלות כיום בעולם. רוז החלה את דרכה בתחילת שנות ה-70 ביצירת סרטי אנימציה אקספרימנטליים קצרים וסוריאליסטיים. סרטיה המוקדמים זכו בפרסים בפסטיבלים היוקרתיים בעולם. סרטים אלה מאופיינים באלמנטים רפלקסיביים, במטמורפוזות של אנשים, אובייקטים וחללים הנמצאים במצב של השתנות תמידית, בדמויות גרוטסקיות ובשימוש ייחודי בפסקול. בשנות ה-80 וה-90 עברה לעבודות פרפורמנס חלוציות, ששילבו באופן ייחודי ריקוד והקרנה של סרטי אנימציה. בשנות האלפיים עברה רוז ליצירת עבודות וידאו, ולעבודות וידאו-פרפורמנס, שהן שירה ויזואלית טהורה. עבודות אלה יוצרות עולם מורכב, מסתורי, מכושף ועתיר יופי, החוקר זהויות משתנות ואת העולמות החבויים של התת-מודע, ומושפע מהאמנות הסימבוליסטית ומתיאטרון הנו היפני.
כימרה | Chimeras (בימוי וצילום – מיקה מאטילה) – פינלנד, 2013
⍟ San Francisco International Film Festival, Hamburg film festival
במיתולוגיה היוונית הכימרה היא מפלצת היברידית עם ראש של אריה, גוף של עז וזנב של דרקון. תחת הכותרת הפרובוקטיבית הזו מביא הבמאי הפיני מיקה מאטילה תמונה מורכבת מאוד של סין העכשווית, דרך פורטרטים של שני אמנים שמייצגים דורות שונים: הראשון הוא וואנג גוואנגי, אחד האמנים הידועים, העשירים והמצליחים ביותר שיצאו מסין בארבעים השנים האחרונות. הקנבסים הענקיים שלו, שמפגישים את סין עם אמנות מערבית ולרגעים מזכירים את וורהול, נמכרים במיליונים, אבל האמן מיוסר, כועס ומרגיש את האימפריאליזם המשתלט על חייו. הצעיר הוא ליו גאנג, צלם אמנותי בתחילת דרכו, שעוסק בתיעוד מותגים והשפעתם, אבל שואף, למרות התנגדות הסביבה המפוחדת, לתעד את המאפיין מספר אחת של בני דורו – היותם בני משפחות של ילד אחד. דרך שני אלה מביא מאטילה את סין האמביוולנטית, זו שנפתחה למערב אך גם נרתעת ממנו, זו שהשתחררה כביכול מצילו של מאו ועדיין לא באמת יצאה לחופשי.
פרנקופוניה | Francofonia (משחק – לואי דו דה לנסקזאינג, בנג'מין אוטצרת') – צרפת, 2015
אלכסנדר סוקורוב (תיבה רוסית, אב ובן) חוזר לאחת התקופות האפלות בהיסטוריה. הנאצים כבשו את פריס ועומדים לבזוז את המוזיאונים של צרפת. היטלר כבר ניכס לעצמו את רכוש היהודים, שרבים מהם ימותו במחנות, ולא ברור אם הוא מתכוון לקחת גם את אוצרות מורשת התרבות הצרפתית או לשרוף אותם. מי שחוצץ בין הפיהרר ליצירות המופת הוא ז'אק ז'וז'אר, מנהל המוזיאונים הלאומיים של צרפת ו-וולף מטרניך, היסטוריון האמנות הנאצי שקיבל פקודה לשלוח את חפצי האמנות מן הלובר לרייך. "פרנקופוניה" מבקר בביתן של יצירות האמנות הגדולות ומשחזר את צעדיהם של אנשים כמעט לא מוכרים שהגנו עליהן לנוכח האיום. פסטיבלים: ונציה, חיפה
סרטי אדריכלות
פרנק גרי | Frank Gehry (הגשה – אלן ינטוב, בימוי והפקה – סלי אייטקון, לוק מקמהון) – בריטניה, 2015
"לרוב הבניינים אין תחושה של אנושיות. הם קרים וחסרי חיים. אני מתעניין ברגשות ותנועה ואיך להביע את אלה". והוא מביע, ועוד איך. פרנק גרי, בשנות השמונים לחייו, נחשב על ידי רבים לגדול הארכיטקטים החיים היום. הבניינים שלו מקוריים, נועזים, לא סימטריים, וגם, כמו שאומר אחד ממבקריו, זועקים לתשומת לב כמו ילד קטן בהתקף טנטרום. אלן יונטב הבריטי עוקב אחר תהליך העיצוב של בניין חדש לאוניברסיטה של סידני, ובתוך כך בוחן את חייו ויצירתו של גרי, שנולד בשם גולדברג ובילדותו במונטריאול סבל בגלל יהדותו מהתעמרות בני כיתתו. אמו הראתה לו איך למצוא מפלט במוסיקה ובאמנות, ואלה הפכו למקור הנחמה ויעד הבריחה שלו. היום הוא איש מבוגר, יפה, בטוח מאוד בעצמו ובדרכו, שנוי במחלוקת וגם משנה עולם.
ראש העיר הסיני | The Chinese Mayor (בימוי – ז'ו האו צילום – ז'ו האו, ז'נגטיינהוי) – סין, 2014
גנגינבו הוא ראש עיריית דטונג, העיר הסינית המחזיקה בשיא המפוקפק של זיהום האוויר הקיצוני ביותר. אבל לראש העיר הנמרץ והתקיף יש תכנית לשנות את פני העיר,להרוס חלקים ממנה ולבנות אחרים מחדש, לשחזר את החומה שהקיפה אותה לפני 1600 שנה כשהייתה מטרופולין חשוב ומרכזי, להביא פיסות תרבות סינית שיקשטו את העיר, לערבב ישן וחדש וליצור עיר פוסט מודרנית, נכונה לעכשיו. התכנית השאפתנית כוללת את "העברתם" של עשרות אלפי תושבים מבתיהם, לצורך ארגונה מחדש של העיר. לא, הוא לא שואל אותם, הוא מצווה. אבל זה לטובתם, או כך לפחות הוא מאמין, וזה רק אחד הפרדוקסים המרתקים בסרט זה, שמביא סיפור אחד מקומי המכיל והמתאר את הכאוס והסדר השוררים שניהם בסין של ימינו
דילר סקופידיו ורנפרו: מלינקולן סנטר ועד ההיי-ליין של מנהטן | Diller Scofidio + Renfro: Reimagining Lincoln Center and the High Line (בימוי – מאפי דאן וטום פייפר) – ארה"ב, 2012
משרד הארכיטקטים של דילר וסקופידיו, זוג שעובד יחד כבר הרבה שנים וצירף אל שורותיו שותף שלישי, רנפרו, הוא אחד ממשרדי הארכיטקטורה המרתקים העובדים היום בעולם. דילר וסקופידיו התחילו כארכיטקטים שעושים כל מיני עבודות ניסיוניות שרק נושקות לארכיטקטורה, ובכל זאת, היה מי שראה והחליט לתת להם את מלגת מקארת'ור, מלגה כספית גבוהה מאוד שכינויה באמריקה "מלגת הגאונים". מאז שקיבלו את המלגה והתרחבו, הם בונים בשצף קצף, ובשנים האחרונות היו למשרד המשפיע ביותר על מנהטן בכך שבנו את טיילת ההיי-ליין, פארק ציבורי שאורכו קילומטר וחצי והוא בנוי על שרידי מסילת הרכבת הישנה, וכן את הלינקולן סנטר המחודש. מעבר למחשבותיהם הרהוטות על אמנותם, הסרט מספק הצצה אל בנייה עירונית שמבקשת להנעים את זמנו של האדם שחי בעיר ולספק את צרכיו. לראות ולקנא.
בנאית החלומות: ניקי דה סנט פאל | Niki de Saint Phalle, un rêve d'architecte (בימוי – לואיז פור, אן ז'וליאן) – צרפת, 2014
באזורינו מכירים אותה כיוצרת "המפלצת", המגלשה הענקית בעלת שלוש הלשונות הממוקמת בירושלים, וכן כמה מפלצות אחרות מלאות חן וצבע אשר מאכלסות את גן הפסלים הקטן בגן החיות התנ"כי, אבל ניקי דה סנט פאל השאירה את חותמה בכל העולם. הפסלת, בת לאם אמריקאית ואב צרפתי, שנעה בטבעיות בין שתי השפות, גדלה בניו-יורק אך התחתנה כבר בגיל 17 והתגלגלה למקומות שונים, עד שהשתקעה בפריז. בגיל 25 נסעה לברצלונה ופגשה את עבודותיו של גאודי, שטלטלו את עולמה ונתנו לה השראה. מאז התעקשה ליצור ולבנות את חזונותיה הפרטיים, ולא נתנה לדבר לעמוד בדרכה. בפסליה המונומנטאליים עסקה בנשיות, בחלומות, בביעותים, בקסמים ויותר מהכל – ביצירת חללים אלטרנטיביים, שייגעו ברגשותיהם העמוקים של המבקרים בהם ויתנו להם הנאה של ממש. סרט מרתק על אמנית מרתקת.
אופנה וקולנוע
המפשיט | Women He’s Undressed (בימוי ותסריט – ג'יליאן ארמסטרונג, בהשתתפות – דארן גילשנאן, דבורה קנדי) – אוסטרליה, 2015
⍟ Sydney Film Festival
הבמאית האוסטרלית ג'יליאן ארמסטרונג צוללת אל תוך דמותו של אורי-קלי, מעצב תלבושות אוסטרלי שהיגר לאמריקה והלביש את כוכבי הסרטים בתור הזהב ההוליוודי. הוא הגיע לניו-יורק כבחור צעיר בלי גרוש בכיס, פגש שם אחד, ארצ'י ליץ', בן מעמד הפועלים הבריטי, חי איתו ויחד איתו נסע להוליווד. שם, בעיר הסרטים, הלך והתגלה ארצ'י יפה התואר, שינה את שמו לקארי גראנט, ופרץ באחת הקריירות המצליחות בתולדות הקולנוע. בינתיים, אורי-קלי החל לעצב בגדים לכוכבים ולכוכבות ובדרכו שלו, מאחורי הקלעים, הפך לדמות משפיעה, שהפכה כוכבות כמו אינגריד ברגמן ומרילין מונרו, למלכות הסטייל. הסרט נע בין קטעי ראיונות לבין קטעים מומחזים, המביאים את דמותו הגאה ומלאת ההומור, כמו שניכר בבגדים שעיצב ל"חמים וטעים", ובזכותם זכה באוסקר השלישי בקריירה שלו.
סרטי מוסיקה (מוסיקת עולם)
עסק משפחתי | A Family Affair (בימוי – אנג'ליקי אריסטומנופולו) – יוון, 2014
⍟ Thessaloniki Documentary Film Festival
ג'ורג' קסילוריס הוא בן למשפחת מוסיקאים מהאי כרתים. זוהי משפחה שהמוסיקה העממית מהאזור זורמת בדמה והיא נחשבת למייצגת הטובה ביותר של המסורת המקומית. אביו של ג'ורג' נקרא "מלך הלירה" (הכלי שבו התמחה) אבל ג'ורג' הוא דווקא אלוף הלאוטה. לג'ורג' שלושה ילדים, שלושתם מוסיקאים. אבל זהו סיפור יותר מורכב מסתם סיפור על משפחה מוסיקלית ומוכשרת, כיוון שג'ורג' התאהב דווקא בבחורה אוסטרלית. הילדים גדלו בכרתים ועכשיו, כשהם בסוף תיכון, הם עוברים אחד אחרי השני לאוסטרליה. ג'ורג' ואביו הקשיש, מגיעים לאוסטרליה למסע הופעות בו משתתפים גם הילדים, שמרגישים חלק בלתי נפרד מהמסורת אך גם רוצים את האפשרויות שאוסטרליה מספקת . כל המורכבות הזאת מובאת על רקע הרבה מוסיקה נהדרת, וכמו שמיטיב לתאר ג'ורג' "מלאת עוצמה ואותנטיות".
Song of Lahore – פקיסטן, 2015
חייהם והמורשת התרבותית של נגני הג'אז הקלאסיים של פקיסטן, האם יש מקום בשביל נגנים אלה בחברה העוברת מהפך חברתי ודתי. והאם הם אי פעם יוכלו למצוא קהל בבית. לאחר שעבדו באלמוניות במשך שנים, Sachal Jazz Ensemble הוציאו אלבום שזכה להכרה בינלאומית בקונצרט עם וינטון מרסליס ותזמורתו בלינקולן סנטר. סרט תיעודי באורך מלא של הבמאים זוכי פרס האקדמיה Sharmeen Obaid-Chinoy, Andy Schocken –
שָרות ללא גבול | No Land’s Song (בימוי – איאט נג'א]י, עיצוב פסקול – שרה נג'אפי, פרבין נמאזי, מקים טג'הדה) – גרמניה וצרפת, 2014 (פרסית – תרגום לעברית)
מאז מהפכת 1979, לנשים באיראן אסור לשיר סולו. שירת סולו, מסביר איש הדת שהמלחינה שרה נג'אפי הולכת לדבר איתו, אסור שתעורר מינית את הגבר השומע. משום מה, דווקא שירת סולו מעוררת, או כך לפחות טוענים אנשי הדת שקובעים את החוקים באיראן. נג'אפי, גיבורת הסרט, כועסת. במהלך שנתיים וחצי עוקב אחריה אחיה, במאי הסרט, בעוד היא מנסה להרים קונצרט על טהרת הקול הנשי, כולל סולואים כמובן. לצורך כך היא נוסעת לפריז לגייס כמה זמרות צרפתיות. היא עוברת בין משרד ממשלתי אחד למשנהו, דופקת שוב ושוב על דלתות, ולא מוותרת, גם כשמסביבה הרבה מהשותפים למאבק הופכים סקפטיים יותר ויותר. האומץ, הנחישות, הזעם ובערת היצירה – כל אלה הופכים אותה לגיבורה של ממש, ובהחלט גם למקור השראה. ההקרנה בנוכחות הבמאי
סרטי מחול
סימטריה | Symmetry (בימוי – רובן ואן ליר, כוריאוגרפיה – לוקאס טימולאק, זומרת סופרן – קלארון מקפאדן, מוזיקה – יופ פראנסנס והנרי וגה) – סרט אופרת מחול ללא דיאלוג – הולנד, 2015
אופרת מחול או מחול אופראי, בסרט ניסיוני שצולם כולו במאיץ החלקיקים הגדול הממוקם בסרן, על גבול שוויצריה וצרפת. מדען העובד במקום ועוסק בחיפוש אחר "התאוריה של הכל" מאבד שיווי משקל ומתחיל לראות את עצמו בנוף ראשוני של מדבר לבן, שם פוגשת אותו דמות מסתורית, אולי אלה קדמונית, המושכת אותו אל הראשוניות הזאת. מדע ואמנות, מציאות ודימיון, שפיות ושיגעון, מתערבבים ביצירה סוחפת ופילוסופית, שתוהה לאן אנחנו הולכים בחיפוש האובססיבי אחר סודות היקום. הקרנת טרום-בכורה עולמית
טנגו אחרון ודי (בימוי – ג'רמן קראל, מפיק – וים ונדרס) – ארגנטינה, 2015
⍟ Toronto International Film Festival
דרכם של מריה נייבס רגו וחואן קרלוס קופס הצטלבה לראשונה כשהיא היתה בת 14 והוא בן 17. הם נפגשו במועדון ריקודים, ובמובנים רבים לא יצאו משם כל חייהם. ההתאמה המופלאה שלהם כרקדני טנגו הפכה למקור אמנותם ופרנסתם, וחמישים שנה רקדו על במות יחד ונחשבו לזוג המלכותי של הטנגו. במקביל, חיו חיים סוערים מאוד, כאלה שהטנגו הדרמתי משקף בדיוק רב: חיי אהבה ושנאה, תלות ודחייה. חיים ביחד ולחוד. עכשיו הם כבר חצו את גיל השמונים, ותוך כדי חשבון נפש נוקב, הם עומדים באומץ מול המצלמה ומשחזרים את ההצלחות וגם את האכזבות. את סיפורם רווי היצר הם מספרים לקבוצה של רקדנים וכוריאוגרפים, שמתרגמים סצנות מהחיים לריקודים יפהפיים.
מוכרח לרקוד | The Need to Dance (בימוי ותסריט – פטרה לאטסטר-צ’יש, פיטר לאטסטר) – הולנד, 2014
⍟ IDFA Festival
סידי לארבי שרקאווי הוא אחד הכוריאוגרפים המצליחים ביותר באירופה היום. הסרט הזה עוקב אחריו במהלך תקופת חזרות והופעות אינטנסיבית, ותוך כדי מהרהר היוצר על חייו ומקומו. אביו היה מרוקאי ואמו מפלנדריה. הוא עצמו נולד באנטוורפן וחי בין תרבויות. בניגוד לרקדנים רבים, הוא החל לרקוד רק בגיל 16, אבל כבר כשהיה בן 19 זכה בפרס יוקרתי כרקדן מצטיין. אמא שלו ראתה את האושר שהריקוד מסב לו ושמחה בשבילו; אבא שלו חשב שאמנות תוביל את בנו לחיים דקדנטיים. אביו נפטר כשסידי היה בתחילת דרכו האמנותית, והעובדה שמעולם לא ראה אותו בהצלחתו רודפת אותו עד היום, גם כשהוא כובש במות בכל אירופה. את מורכבות המורשת שממנה הוא בא, את מפגש התרבויות, הוא מגלם בגופו הגמיש, במחולות שממזגים בצורה מפתיעה וחדשה את הפיצולים שחווה בחייו, ואולי מסבירים משהו מחיצוניותו החיוורת מול האור הקורן ממנו כשהוא רוקד.
ציפורים נדירות | Rare Birds (בימוי, הפקה וצילום – ט.מ. ריווס, כוריאוגרפיה – אלכסנדר אקמן, בהשתתפות – הלהקה של בית האופרה והבלט הלאומיה של נורבגיה) – נורבגיה, 2014
⍟ San Francisco Dance Film Festival
תיעוד של ההכנות לקראת ההפקה עוצרת הנשימה של "אגם הברבורים", לפי חזונו של הבמאי/כוריאוגרף אלכסנדר הקמן, בבית האופרה של נורווגיה. מי שרוצה לקנא, מוזמן בחום לראות את הסרט הזה, שמראה איך עובדת יצירה במקומות יצירתיים ואיך מתייחסים לתרבות בארצות התרבות בהן היא נחשבת לנכס אדיר שצריך לעודד בכל צורה. כל בית האופרה הענק מגויס לפרויקט הזה, הכולל תפאורות ותלבושות, מבנים שונים ורעיונות יצירתיים להפליא, שבשיאם ריקוד שכולו מתרחש על מים, ודורש מהרקדנים להבין איך להזיז את הגוף על משטח חלקלק. כל העוסקים במלאכה מתמסרים לה, ואנחנו הצופים מקבלים הצצה אל ההנאה האדירה שביצירה משותפת.
סיפורה של בלרינה | A Ballerina's Tale (בימוי – נלסון ג'ורג') – ארה"ב, 2015
מיסטי קופלנד היא הרקדנית שחורת העור הראשונה שקיבלה את תפקיד הרקדנית הראשית בתיאטרון הבלט האמריקאי (American Ballet Theater), וכשרואים אותה רוקדת, מבינים שכיבוש עולם הבלט הוא המטרה שלמענה נולדה. אבל במקרה שלה, ההישג מדהים: מדובר בתחום שהגזענות בו הייתה תמיד ידועה וגלויה, ונשענה על ההנחה שהטבע לא יצר רקדני בלט קלאסיים שחורים. הטבע יצר אותם בעלי מבנה גוף "לא נכון", כך לפחות נהגו להגיד, ועד היום אחוז הרקדניות השחורות בלהקות של בלט קלאסי הוא אפסי. כשעברה קופלנד בגיל 17 לניו-יורק, כדי להצטרף ל-ABT, היא גילתה שהיא הרקדנית השחורה היחידה בלהקה של שמונים רקדנים. על דרכה הקשה אל הצמרת מספר הסרט, ובתוך כך בודק את המסע שצריכות לעשות אמניות אפרו-אמריקאיות גם היום, כדי להגיע לפסגות שאחרים מדלגים אליהן בקלילות.
מוסיקה קלאסית
"השיר על הארץ" של מאהלר | Everywhere and Forever: Mahler's Song of the Earth (בימוי והפקה – ג'יסון סטאר) – ארה"ב, 2015
בהשתתפות: התזמורת סוויס-רומאנד בניצוח נמה ירווי, פטר פרנקלין, סטיבן הפלינג, קתרין קלר, הנרי-לואיס דה לה גראנג', מרינה מאהלר, מורטן סולויק בקיץ 1907, אחרי מחלה קצרה וקטלנית, בתו בת החמש של גוסטב מאהלר נפטרה. באותו זמן אובחן המלחין כסובל מבעיית לב אקוטית. העמידה הזו מול המוות – זה המוחשי עד אימה של בתו, וזה המתקרב שלו עצמו – הביאה אותו לכתוב את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר: "השיר על הארץ", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים סיניים. את עומקה של היצירה הפילוסופית והמרגשת חושף הסרט הזה, שמביא אותה במלואה, תוך כדי ראיונות עם מבצעים ויוצרים והמחשות דרמטיות של חלקיה. בתוך כך מתגלית היכולת המופלאה של מאהלר, ההופך את הטרגדיה האישית שלו לחוויה עמוקה שנוגעת באדם, בטבע ובקשר ביניהם.
קונצ'רטו – מסע אל בטהובן | Concerto – A Beethoven Journey (בימוי – פיל גרבסקי, בהשתתפות – ליף אובה אנדסנס, התזמורת הקאמרית-מאהלר, גוסטאבו דודמל, והתזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס) – בריטניה, 2015
חמשת הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן עומדים במרכז הסרט המקסים הזה, העוקב אחר ארבע שנים בחייו של הפסנתרן ליף אובה אנדסנס, שהחליט שיתרכז בביצוען של יצירות אלה ורק אלה; שלוש שנים יעסוק בהקלטתן ובשנה הרביעית ינגן אותן בכל העולם. וכך עשה. ובדרך, חקר וחקר וירד לעומקו של היוצר המורכב שמאחוריהן. הסרט, שמוביל קולו של אנדסנס עצמו, מאפשר הצצה אל הווייתם של מלחין ענק ושל מוסיקאי מבצע יוצא דופן, על יכולתו להעמיק ולהבין את המוסיקה שנכתבה, למרות מאות השנים שחלפו מאז. דיסק חמשת הקונצ'רטי בנגינתו (וניצוחו) של אנדסנס היה האלבום הקלאסי הנמכר ביותר באנגליה בשנה האחרונה. חכמת ההמונים.
סיפורי מתיאוס פסיון | Erbarme Dich – Matthäus Passion Stories (בימוי – רמון גילינג) – הולנד, 2014
⍟ Rotterdam International Film Festival
פעם בהרבה מאוד שנים, באה לעולם יצירה שהופכת לכוח טבע. משמעותה עמוקה כל כך ונוגעת בכל כך הרבה אנשים בדרכים שונות, שהיא נדמית כמו צוק איתן או ים רחב, משהו שנוצר בידי יד מכוונת גדולה מאיתנו, בני האנוש. כזו היא המתיאוס פסיון, אורטוריה מאת יוהאן סבסטיאן באך. על המשמעויות שלה והאפקט העצום שלה על מבצעים, יוצרים ו"סתם" אנשים, מתעכב הסרט הזה, שמבקש לרדת לעומק הפלא ולהבין את טיבה של היצירה. למרות היותה דתית בכל הווייתה, אין ספק שהיא יורדת לשורשי הסבל האנושי באשר הוא, ומזמינה את המאזינים, כמו שמסביר אחד היוצרים, לבכות יחד איתה; לא להתעלם מהבכי, לא להדחיק אותו, כי אם לבכות ולרדת עמוק אל תוך שורשי הנשמה המתאבלת על יופיים וכיעורם של החיים האלה
. קת'לין פרייר | Kathleen Ferrier (בימוי – דיאן פרלשטיין) – בלגיה, 2012
כשנבחנה למקהלת בית הספר, אמר לה המורה למוסיקה: "את יכולה להצטרף למקהלה בתנאי שלא תשירי בקול רם מדי". ואכן, כשסיימה קת'לין פרייר את לימודיה היא המשיכה לשיר בקול חלש, והתרכזה בליווי בפסנתר של זמרים אחרים (תוך כדי עבודה במרכזיית טלפונים). רק ב-1937, והיא בת 25, בעקבות התערבות עם בעלה, ניגשה לתחרויות הפסנתר והזמרה באחד מפסטיבלי המוסיקה וזכתה בשתי הקטגוריות. או אז גם התחילה הקריירה שלה, שהתרכזה תחילה בעיקר בביצוע שירי עם אנגליים, ואחר כך התרחבה אל היצירות הקלאסיות הגדולות. למרות מותה הטראגי בגיל 41, הספיקה להפוך לקונטרה-אלטו החשובה של המאה העשרים, אהובה ונערצת בארצה וגם בכל אירופה וארה"ב. יופיה, נוכחותה, המוסיקליות שלה, אנגליותה, מקצוענותה וההנאה העצומה של מוסיקאים שעבדו איתה עומדים במרכז הסרט הזה, שסוקר את חייה הקצרים ומלאי היופי.
טוסקה עד הסוף | Tosca’s Kiss (בימוי – דניאל שמידט) – שוויץ, 1984
ב-1896, שנים ספורות לפני מותו, יזם ג'וזפה ורדי את הקמתו במילאנו של בית אבות לזמרי אופרה. אין זה מפתיע שמלחינם של אופרות נצחיות כמו "לה טרוויאטה" ו"ריגולטו", חשב על סוף חייהם של הזמרים, שידעו במות, הצלחות, זרקורים והרבה ריגוש, וחשב שמגיע להם מקום בו יוכלו לפרוש כשהמוסיקה עדיין מהדהדת במסדרונות. הדוקומנטריסט השוויצרי דניאל שמידט, מעמיד את מצלמתו בפינות הבית ומצלם את חיי היומיום של המבצעים-לשעבר,אנשים מבוגרים מאוד, שיכולים עדיין לפרוץ בשיר ולהדהים בעוצמת קולם וזכּוּתוֹ. המצלמה מתבוננת בשקט, מהחלונות משתקף החורף, וקבוצת האמנים ממשיכה לנגן ולשיר, שואבת כוח מהחיים בצוותא, מתגעגעת לתהילה של פעם, אבל גם נושאת עימה זכרונות מתדלקי חיים. הסרט שנעשה ב-1987, שוחזר לאחרונה והוצג מחדש בפסטיבל ונציה.
קולנוע על קולנוע
סמבן! | Sembene! (בימוי – סמבה גאדג'יגו, ג'ייסון סילברמן) – ארה"ב, 2015
⍟ Official Selection: Cannes Film Festival-Cannes Classics ⍟ Sundance Film Festival
סיפורו המופלא והמרגש של "אבי הקולנוע האפריקאי", הבמאי הסנגלי אוסמן סמבן, שהועף מבית הספר בכיתה ה' בגלל נטיות מרדניות, התגלגל למארסיי כבחור צעיר ותוך כדי עבודתו כעובד מספנה התחיל לקרוא ספרות. מתוך קריאת ספרות מכל העולם, גילה שליבשת שממנה הוא בא אין קול, והחליט לתת לה את הקול בדמות סיפורים שכתב. הוא זכה להכרה, אבל מהר מאוד הבין שבאפריקה מעטים יכולים לקרוא אותו, כי רוב האוכלוסייה בה הייתה אנלפביתית בתקופתו. הוא נסע למוסקבה, למד בבית ספר לקולנוע, חזר עם מצלמת 16 מ"מ, והתחיל ליצור קולנוע מאת אפריקאים, על אפריקאים, בשביל אפריקאים. בין ראיונות לקטעי סרטים, מגולל חברו של סמבן את סיפורו של יוצר אמיץ ופורץ דרך שלקח על עצמו לתת קול ליבשת שלמה.
יום אחרון של חירות | Last Day of freedom (בימוי ואמנות – די היברט-ג'ונס ונעמי טליתמן) – ארה"ב, 2015
סרט אנימציה דוקומנטרי, ובמרכזו מונולוג הופך קרביים של ביל באביט, שאחיו מאני נידון למוות. ביל מספר את סיפורו של מאני מאז ילדותו, ובתוך כך ובין השורות מספר את סיפור כישלונה הנוראי של החברה להציל אדם שלא רק גדל בתנאים לא פשוטים, אלא גם סבל מפוסט טראומה קשה לאחר שירותו הצבאי בויטנאם. תוך כדי המסע הזה של מאני אל סיפורו של אחיו, יוצרות הבמאיות רצף של תמונות מאוירות, המאפשרות לדרמה של מאני ושל ביל לקבל ביטוי עמוק, מרגש ומלא ניואנסים. נעמי טליתמן ודי היברט-ג'ונס השלימו השנה את הסרט היפהפה ושובר הלב הזה, עליו שקדו מספר שנים, ושמאז יצא לעולם השתתף באינסוף פסטיבלים, זכה בפרסים רבים והוא אחד המועמדים הסופיים לפרס האוסקר. הסרט מוקרן בפסטיבל אפוס, בשל שפתו הקולנועית הייחודית ועיצובו האמנותי יוצא הדופן. בנוכחות היוצרת נעמי טליתמן. בתום ההקרנה יתקיים פאנל בנושא "דוקו-אנימציה" עם יוצרי קולנוע מהארץ והעולם
מבחר סרטים של מארי לואיז אלמן | Films by Marie Louise Alleman (אוצר התוכנית – פדריקו ווינדהאוזן, בהנחיית יערה עוזרי)
מארי לואיז אלמן אינה ידועה כמעט מחוץ לארגנטינה אך פעילותה הקולנועית האקספרימנטלית מקבלת בשנים האחרונות את תשומת הלב הראויה לה. אלמן נולדה בגרמניה ובסוף שנות ה-40 היגרה לארגנטינה, שם, בשנות ה-60, הצטרפה לקבוצה של אמנים מקומיים, אשר עסקו בקולנוע אקספרימנטלי. מאפיין את סרטיה של אלמן העיסוק בפרפורמנס קולנועי: לעיתים קרובות צילמה את עצמה ואת חבריה – בסגנון דקורטיבי או מינימליסטי – בסצנות מתוכננות או באימפרוביזציה, ממוקמות בנופים כפריים ועירוניים שבהם שילבה אוביקטים מוזרים, מצחיקים, לעיתים מפחידים. מעבר לסרטים, אלמן הייתה בדרכה השקטה לוחמת זכויות למען אחיה האמנים; פעילותה במסגרת מכון גתה שהוקם בבואנוס איירס ב-1967, סייעה לאמנים רבים להתגונן מפני המשטר הצבאי ולהמשיך ליצור בחסות המכון.
הרוחות של צפת – סרט קצר /10 דק'
קבריהם של האר"י ועשרות צדיקים מושכים לעיר אלפי מאמינים. האווירה בעיר משפיעה מאוד על יצירותיהם של האמנים שמגיעים מכל העולם כדי ליצור בה. רבים מאמנים אלו אינם דתיים. כך נוצר שילוב מיוחד של אמנות יהודית, קבלית, ישראלית וחילונית.
סרטי תיאטרון
פוליטיקה זו עוד הצגה | Ash and Money (בימוי – טיט אויאסו) – אסטוניה, 2013
תיעוד של פרויקט תיאטרוני ייחודי ואמביציוזי, ששואל שאלות גדולות על מהות הפוליטיקה האנושית, על טיבם של המוסדות השולטים בנו, על מידת היכולת שלנו להשפיע ועל האפשרות להתפרץ אל המועדון הסגור של הפוליטיקאים ולכבוש לנו חלקה קטנה. תיאטרון NO99 באסטוניה מחליט להפיק אירוע בחירות ענק של מפלגת "אסטוניה המאוחדת". לא, אין מפלגה כזאת, אבל לקראת המופע – אירוע הבחירות הוא מופע לכל דבר – אנשי התיאטרון מכריזים על עצמם כמפלגה, על כל סמליה, סיסמאותיה והפוליטיקאים המאכלסים אותה. הסרט מתעד את המאמץ הקדחתני לקראת יום הכינוס, לו שותפים כל אנשי התיאטרון, שמצליחים לטשטש לחלוטין את הגבולות בין פוליטיקה לאמנות, בין אידיאולוגיה לסיסמאות ריקות ובין צורה לתוכן. ההקרנה בנוכחות הבמאי
שחקנית | Aktorka–Actress (בימוי – קינגה דבסקה, מריה קונביצקה) – פולין, 2015
אלזבייטה צ'יזבסקה הייתה כוכבת קולנוע בפולין כמו שמרילין מונרו הייתה כוכבת באמריקה – סופר-סטאר נערצת, גדולה מהחיים, עם איכויות שאיש לא יכול להצביע עליהן במדויק אבל כולם אומרים שהיו שם: כריזמה, יופי, אינטליגנציה ומסתורין. בפולין, בשנות ה-60, הכירה את העיתונאי האמריקאי דייויד הלברשטם, השניים התחתנו, ובעקבות מאמר ביקורתי מאוד שכתב על ממשלת פולין הוא גורש לנצח ממולדתה. אלזבייטה נסעה בעקבותיו, ובכך נגדעה קריירה מפוארת. היא הייתה לוחמת ולא ויתרה, ובמהלך השנים באמריקה השיגה תפקידים בתיאטרון ובקולנוע, אבל מעולם לא שבה להיות הכוכבת הגדולה שהייתה בצעירותה בפולין. בסרט המרגש מספרים את סיפורה חברים וקולגות, אוהבים, מעריצים וגם ביקורתיים, שראו מקרוב את המאבק שלה לא לוותר על הדבר האחד שהגדיר אותה יותר מכל: היותה שחקנית.
מי מפחד משייקספיר | Muse of Fire (בימוי והפקה – דן פול, גיילס טררה, בהשתתפות – איאן מק'קלן, ג'ודי דנץ', בן קינגסלי, ראלף פינס, זואי וואנמייקר, דרק ג'קובי) – בריטניה, 2013
⍟ Belfast Film Festival
שני חברים יצאו לדרך, שניהם שחקנים, צעירים למדיי, והחליטו לברר למה וכמה שייקספיר מפחיד. הם עצמם היו נערים-נרתעי-שייקספיר, עד שפגשו את "רומיאו ויוליה" בגרסה הקולנועית של באז לורמן והבינו את הגאונות הטמונה במחזאי האליזבתני. מנקודת ראותם כשחקנים, הטקסט השייקספירי הוא האתגר הגדול ביותר לשחקן, והם רוצים לדבר עם כל אלה שהתגברו. מאיאן מק'קלן ועד ג'ודי דנץ', מג'וד לאו ועד מארק ריילאנס. וגולת הכותרת – פגישה עם באז לורמן, כמובן. התוצאה היא סרט מסע, מלא חן וחדוות נעורים, במהלכו הם פוגשים כמה מגדולי השחקנים של ימינו, שמתארים את מפגשם הראשון עם שייקספיר, את האימה וההשראה, ובתוך כך מגלים לנו, אי שם בלבנט, עד כמה שייקספיר זורם בדמם. זה מקסים, לעיתים מצחיק ובהחלט מעורר השראה.
מחווה לאריה אליאס שנפטר השנה
עין אחת בוכה, עין אחת צוחקת – אריה אליאס (בימוי ותסריט – שי הרלב ורון כצנלסון, מפיק אחראי – דן מוג'ה) – ישראל, 2005
"אני רואה בצחוק ובבכי סימן שהקהל מרגיש אותי ומזדהה אתי, וזה מה שנותן לי כוח" (אריה אליאס 2003). דווקא שמלאו לאריה אליאס 80 , הוא הפך לאחד מהשחקנים המבוקשים והאהובים על הקהל ויוצרי הקולנוע הישראלי.הסרט משרטט את דמותו המיוחדת של שחקן שלא נכנע לקשיים בראשית דרכו בימים שבהם הח' והע' הגרוניות השגורות בפיו היו זרות לתרבות העברית המתחדשת.
לתכנית הפסטיבל המלאה – http://www.filmart.co.il
