אם לא הייתי מכירה אותה, לא הייתה חסרה לי רעמת השיער העשירה שהייתה לשסי.
נפגשנו במזכירות היישוב כשבוע לאחר שהיא הודיעה שהיא פורשת מהתפקיד החדש אליו נכנסה רק כחודשיים לפני כן – רכזת קהילה ביישוב.
"תהיי כאן עד סוף החודש"- שאלתי.
"אם אני אחיה, אז כן" היא ענתה.
עדין לא "נפל לי האסימון". "מה זאת אומרת אם תחיי, יש לך אופציה אחרת"?
"כשאתחיל את הטיפולים – אדע" היא ענתה לי.
עכשיו האסימון ירד…. אייך אני אמורה להגיב לתשובה שלה? שסי ידועה בציניות שלה ואני "נאלמתי דום"…
ושסי מחייכת, מנפנפת אותי בתנועת ביטול ואומרת "אם יהיה מעניין או חדש, בטח תשמעי על זה" ונכנסת חזרה לחדר.
פתאם הכל מתקשר לי: שסי כבר לא ילדה וכאשה הייתה לה רעמת שיער שחורה, שיער ארוך עבה וחלק – למות מקנאה.
טוב, למות זו מילה שלא נשתמש בה יותר בכתבה הזו – כי היא רק מילה.
בתקופה שלאחר מכן שסי נעלמה. מידי פעם צצה עם מטפחת ראש כזו או אחרת אבל לא יותר מכך. השמועה כבר הפכה לאמת וכולם ביישוב ידעו – שסי חלתה בסרטן השד.
עברה שנה. לפני מס' ימים היא התקשרה – "בואי, הגיע הזמן לספר את הסיפור שלי – לא את הסיפור של הסרטן"!!!
כשלושה חדשים לפני שהתגלתה אצלי המחלה, הייתי בהרצאה של "אחת מתוך תשע" וכשחזרתי הבייתה בדקתי את עצמי.
לא היה דבר אבל אני עקשנית והמשכתי ובאחת מהפעמים שבדקתי, חשתי בגוש.
כשהודיעו לי שאני חולת סרטן, יצאנו מהחדר של רופאת המשפחה, בהחלטה שמהמקום הכי נמוך- אנחנו רק עולים.
מתחזקים ומחזקים את הסביבה, מתעקשים כמו שאנחנו יודעים – עד להשגת המטרה.
אין כאן עניין של טוב או רע. יש עובדה ועם זה מתמודדים.
בלי דרמות, לא יהיה בכי. מעדכנים את מי שצריך, עושים תכנית פעולה ויוצאים לדרך.
אני אם לשלושה בנים: שני חיילים ונער צעיר בגיל העשרה. הדיווח שלנו לבנים היה קצר ועובדתי: "אין רחמים, לא נופלים- הבית ממשיך כרגיל".
אבל הבית לא המשיך "כרגיל"-הבית פתאם הפך לקצת אחר – יש אמא בבית. זאת שניהלה הכל בשלט רחוק,עכשיו קצת מקוובצ'צ'ת, ג'וקית ומעוכה אבל היא בבית, נוכחת ו"מתקתקת" עניינים.
הרגעים הקשים ביותר הם חוסר היכולת לתפקד וחוסר שליטה. להפוך לתלויה באחרים ולקבל את זה. אז נכון שהבית לא תמיד התנהל כמו שאני רוצה ורגילה, אבל הוא התנהל ולא קפא.
הרבה התעניינו, התקשרו וביקרו. כולם רוצים לעזור- לא ממש יודעים איך ולא תמיד אני יכולה לבקש או להסביר. לפעמים הדברים זרמו מעצמם. כשהיה לי קשה כי לא נעים להעיר… בקשתי מבעלי שיעלה אותי לחדר – כך "מה שלא רואים לא כואב…"
לעומת זאת מכיון שאני טיפוס מציאותי, ומחפשת עניין בכל דבר שחולף לידי- בבי"ח בזמן הטיפולים, דאגתי ליידע את הצוות שישים לב לדברים שמעבר לחולה:
יש שם אשה עם נשמה ורצונות, כאבים ומחשבות דברים שמעבר ל"כימו". עזרתי ליצור צוותים שמדברים: הנשים שמקבלות את הטיפול -בינן לבין עצמן ובינן לבין הצוות.
הגעתי אליהם מעולם המתודולוגיה נהלים והוראות עבודה, הבאתי את נקודת מבטו של החולה ואיך נכון לדעתי "לקלוט" חולה. העברנו "טיפים" להתמודדות עם התחושות הפיזיות וגם הרגשיות והיינו שם אחת בשביל השניה.
בבית המחלה גיבשה את המשפחה הקרובה והמשפחה המורחבת. אנשים יוצאים מהטרוף של היום יום ונפגשים אצלי (כי אין מה לעזור ממש בכל רגע נתון) אבל נמצאים יחד יותר, מדברים, משתפים, מתייעצים, עושים חלוקת מטלות – אלה דברים שלא היו קודם.
כשנכנסנו לסוג של שגרה, מהר מאד התחלתי לחשוב איך אני מנצלת את הימים הארוכים האלה שאני בבית בין הטיפולים ומה אני עושה חוץ מאשר "להקיא" או ל"התעלף".
חמש עשרה שנים של הייטק הפכו אותי לסוג של "טכנית", אמנות הייתה רחוקה ממני שנות אור. מכיון שהיה לי הרבה זמן, קראתי בין לבין. אחד הספרים שקראתי, השפיע עלי מאד ועזר לי להגיע לתובנה שאני רוצה לשזור פרחים.
פרחים זה צבעוני,שמח ,ריחני, רענן, עשיר ומשתנה. בזמן הטיפולים הצלחתי לסיים את הקורס ולהנות מכל רגע.
היו לי זמן איכות וזמן מחשבה שעזרו לי להגיע לתובנה שללא המחלה לא הייתי עושה שינוי כה קיצוני בחיי.
בעיצוב פרחים ובלונים אני נהנית, מאושרת מהעשייה ומהשמחה שאני מביאה לליבותיהם של ילדים ומבוגרים כאחד.
"כשהנפש והרגש נפגשים-פורץ הכישרון" זה מה שאני חושבת.
אסור להכנע-זה לא קל אבל אם נפלתם-תקומו!
צריך להסתכל קדימה, לא לשכוח את העבר ולשמור על הקיים.
אני כאן נושמת את הריחות, נפעמת מהצבעים ומיכולות הצמיחה החדשות שלי.
אם יש משהו שאתם מוכשרים בו ואוהבים אותו – תעשו אותו. אין צורך לחכות "שיקרה משהו".
עצובי פרחים ובלונים לאירועים, זרי ראש לימי הולדת, ערבי כלה ומסיבת רווקות, דוכן זרים אקטיבי לארועים סידורים לטקסים וכנסים, לחברות ולמשרדים, זרי ראש מיוחדים.
אינסטגרם – shesys_flowers
