בלון, פצצת האטום שלי

"בלון המים שבלעה בתי בת ה-6 ושחנק אותה – הוא עבורי כפצצת אטום ששינתה את חיי לתמיד. הסברה נכונה לסכנות השונות של היפגעות ילדים היתה מצילה אלפי ילדים שנפגעים מידי שנה, ואולי גם את בתי". נועה אזולאי קוראת לממשלה לקחת אחריות ולמנוע את האסונות הבאים.

לו היתה לי משאלה אחת בלבד לבקש, הייתי מבקשת שאותו ערב אביבי מלפני כחצי שנה, יהיה עוד ערב שיגרתי בביתנו שבאשדוד, כזה שאיש אינו זוכר. באותו יום בתי בת ה-6, אגם אביגיל, שיחקה עם בלוני מים בביתנו. המשחק התמים הפך לאסון כבד כשאגם הכניסה את אחד הבלונים לפה ובטעות גם בלעה אותו. למראה בתי הנחנקת התחלתי לזעוק, בעלי ניסה להוציא את הבלון מגרונה, בין נסיונות ההחייאה הזעקנו אמבולנסים, ומצאנו את עצמנו זמן קצר אח"כ בחדר טראומה של בי"ח קפלן. הודעת הרופאים שאגם נפטרה מצאה אותי מתעלפת על רצפת בית החולים, מתעוררת רק כדי לראות אותה בפעם האחרונה, את הילדה השמחה ומלאת החיים שלי, הטובה והתמימה, כשהיא כחולה לגמרי, ללא רוח חיים. איך נפרדים מילד שלך? איך אפשר בכלל לחזור הביתה בלעדיו? איך אי-פעם מצליחים למלא את החלל הבלתי נתפס הזה, ואיך משתחררים מתחושת האחריות האישית למה שקרה לו?

לילד שבולע בלון מים – אין סיכוי לשרוד, ואם הייתי מודעת לסכנה הזאת מבעוד מועד – המוות של אגם היה כנראה נמנע. אבל לא ידעתי, אף אחד לא אמר לי, אף אחד לא הזהיר. את ההלוויה אני זוכרת במעומעם, מבעד מסך של דמעות. קיוויתי שאני בתוך סרט רע, אבל ידעתי שהסיוט הזה הוא מעכשיו חלק שלא יימחק לעולם, מחיי, ממי שאני, וממה שמשפחתנו תהיה בעתיד.

מאז אנחנו ככה, מנסים לאסוף את השברים, להחזיר את חיינו למה שהם כבר אף פעם לא יהיו. וגם אם החיים נמשכים ומושכים אותך איתם, אתה תמיד תשוב ברגע מהרגעים לתמונת התינוקת שלך בת השש, אשר מסתכלת עליך במבט שסומך עליך שתגן עליה ושתדאג שהכל יהיה בסדר, פתאום היא תופיע מולך כך כמו שהיתה, יפה וחכמה ומצחיקה ושובבה, קוראת לך שתשחק איתה, או מבקשת שתקרא לה סיפור לפני השינה. ותמיד בסוף תמצא את עצמך, בלעדיה, ביום ההולדת של גיל 7, 12, 18, או 30. "עכשיו היא היתה הולכת לצבא", "עכשיו היא היתה מתחתנת…", זה תמיד יהיה איתך, כי מהילד שלך – גם המוות לא יפריד.

אני כותבת את המילים האלה בידיעה שאיני לבד. שאלפי הורים כמוני חיים פה בינינו, כל אחד והכאב שלו, כל אחד וזכרונותיו, רגעי המשבר, וסיוטי הלילה… כל אחד והמשא שהוא סוחב איתו לכל מקום. ואין לו למי לבכות ובפני מי להתריס, הרי "אסונות קורים". אבל יותר מכך, אני כותבת את הדברים האלה עבור ההורים הבאים, אלה שעוד לא יודעים שזה הגורל שמחכה להם, אלה שלא חושבים על זה בכלל, כי "בטרם" שזה קורה – אנחנו לא באמת מוטרדים, מה כבר יכול לקרות? "יהיה בסדר", כולנו אופטימיים, "לי זה לא יקרה". אבל אותו "בטרם" – הוא הזמן החשוב באמת, כי למרבה הצער זה דווקא כן יקרה: לפי הסטטיסטיקה כל שנה נמחקת שכבה שלמה בבית ספר – כ-120 ילדים, שנהרגים בלי סיבה. מוות מיותר כל-כך, כמו מותה של אגם שלי. על הילדים האלה ועל הוריהם, על הקורבנות הבאים – אני מדברת.

אני קוראת לכל ההורים – תדרשו בטיחות! יש מה לעשות: התכנית למניעת היפגעות ילדים, אותה תכנית שהתקבלה בהחלטה ממשלתית אך לא מיושמת בפועל – היא משימה לאומית מצילת חיים. האם היא תימנע לחלוטין תאונות ואסונות? כמובן שלא, תאונות ימשיכו להיות חלק מחיינו. אך היא תפחית את מספרן באלפי מקרים בשנה, ותחסוך עשרות מקרי מוות, ועל אלה שבכל זאת ייפגעו – לפחות נוכל להגיד שעשינו משהו כדי למנוע.

את התכנית הזאת צריך לממש היום, או בעצם אתמול. אתם יודעים מה? אולי לפני שנה. אם זה היה קורה אז, יש סיכוי, שעכשיו במקום לכתוב את הטור הזה, הייתי מתכוננת לצאת לאסיפת הורים.

– נועה אזולאי