האם לגיטימי להציג את האויב כאנושי? מהו תפקיד התקשורת בהפיכה שלו מ"אויב" ל"אוהב"? וכיצד משפיע הסיקור התקשורתי על דעת קהל כלפי משא ומתן? מחקר חדש שנערך ע"י ד"ר הילה לוינשטיין- ברקאי מאוניברסיטת אריאל מתמודד עם השאלות הללו ומגיע לתובנות מפתיעות.
"לאחרונה עלתה לראש השיח הציבורי סוגיית הלגיטימציה של ייצוג האויב כאנושי, זאת בעקבות ההצגה שכתב וואליד דקה והסרט על יגאל עמיר", כך מסבירה ד"ר לוינשטיין- ברקאי מאוניברסיטת אריאל, שערכה את המחקר במסגרת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר- אילן. "ההמולה הציבורית שעוררו שני המקרים הללו מוכיחה עד כמה ייצוגי ה"אחר" או ה"אויב" הם בעלי משמעות פסיכולוגית עמוקה ועד כמה הנראות התקשורתית שלהם נוגעת בעצבים חשופים בחברה. מהמחקר שלי עלתה מסקנה שמצביעה דווקא על הפוטנציאל ההפוך של התקשורת, כלומר היכולת שלה להפוך את ה"אויב", אם לא ל"אוהב", אז לפחות לשותף לגיטימי למשא ומתן."
המחקר אותו ערכה ד"ר לוינשטיין- ברקאי הינו מחקר השוואתי, במהלכו נותחו אלפי כתבות עיתונות משנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים במטרה לבחון כיצד סיקרו אמצעי התקשורת בישראל ובצפון אירלנד את מנהיגי האויב בתקופות עקובות מדם ובתקופות מגעים לשלום. במקביל נותחו סקרי דעת הקהל כלפי משא ומתן עם האויב באותן תקופות. בצד הישראלי נותח הדימוי התקשורתי של ערפאת בין השנים 1987-2004, בהן התחוללו שתי אינתיפאדות ובמקביל נחתמו מספר הסכמי שלום. בצד הפלסטיני נותח הדימוי התקשורתי של רבין בין השנים 1987-1995, ושל שרון בין השנים 2000-2007, בהן הגיב צה"ל לפיגועים באמצעות פעולות צבאיות נרחבות ובמקביל נחתמו מספר הסכמי שלום. בצד האירי-יוניוניסטי נותח הדימוי התקשורתי של ג'רי אדאמס ומרטין מקגינס בין השנים 1995-2007, בהן התחוללו ה"צרות" ופיגועי טרור מצד אחד, אך התנהל משא ומתן לשלום שהוביל לבסוף הקמת ממשלה משותפת ללאומנים וליוניוניסטים. בצד האירי-לאומני נותח הדימוי התקשורתי של איאן פייזלי ודיוויד טרימבל בין השנים 1995-2007.
ממצאי המחקר מצביעים הן על דפוסי סיקור שונים של מנהיגי האויב בזירות הסכסוך הישראלית-פלסטינית לעומת הזירה הצפון-אירית והן על קשרים שונים בין דפוסי הסיקור למידת התמיכה הציבורית במשא ומתן עם האויב. מן הפן הראשון נמצא כי בעוד שבזירה הצפון אירית (על שני צדדיה) היה סיקורם של מנהיגי האויב ממוקד-שלום, הרי שבזירה הישראלית-פלסטינית הוא היה ממוקד-עימות. כלומר, מוקד העניין בעיתונות בצפון אירלנד בעת סיקור מנהיגי האויב – גם בזמני עימות – היה כיצד פעולותיהם תורמות להשגת שלום בר-קיימא. מסגרת זו נמשכה בעקביות גם חודשים רבים לאחר החתימה על הסכם שלום, לרבות כאשר נמשכו העימותים האלימים בין הצדדים והחריפו הפערים ביניהם. במקרה הישראלי-פלסטיני, לעומת זאת,
התמקדו העיתונים באינטרסים קצרי-טווח והרבו להאשים את המנהיגים היריבים בהעמקת הסכסוך.
בנוסף, העיתונות הצפון אירית התאפיינה בסיקור מורכב של מנהיגי האויב, אשר האיר אותם בהדרגתיות באור חיובי יותר ואף הביע לעתים אמפתיה לאילוציהם. כל זאת תוך התמקדות עקבית במטרת העל של השגת שלום בין הצדדים ולעתים אף באמצעות קריאה אקטיבית לציבור לממשו. לעומת זאת, העיתונות הישראלית והפלסטינית סיקרו את מנהיגי האויב בצורה שטחית יותר. בתקופת האינתיפאדה השנייה, למשל, הן שרון והן ערפאת תוארו בעיתונים הפלסטיניים והישראלים כמפלצות צמאות דם. גם כאשר חלו שינויים בדימויי המנהיגים הרי שהם היו חדים והתחלפו חזרה במהירות, והעיתונים לא עודדו את קוראיהם באופן אקטיבי לתמוך בתהליך השלום.
מן הפן השני נמצא כי מידת ההתאמה בין אופי הסיקור התקשורתי של מנהיגי האויב לבין מידת התמיכה הציבורית בהסכם שלום היתה גדולה בזירה האירית-לאומנית, האירית-יוניוניסטית והפלסטינית. דהיינו שבתקופות בהן דימויי המנהיגים בעיתונות היו שליליים יחסית, פחת גם שיעור התמיכה הציבורית בהסכם שלום, ולהפך. בצד הישראלי, לעומת זאת, היתה מידת התמיכה הציבורית בהסכם שלום עם הפלסטינים יציבה וגבוהה יחסית, ואילו ייצוגיו התקשורתיים של ערפאת היו תנודתיים.
המסקנה העולה מכך הנה שהעיתונות בצפון אירלנד מילאה תפקיד חיובי בקידום תהליך השלום בין הצדדים, בניגוד לעיתונות הישראלית והפלסטינית. אף כי בצד הפלסטיני היתה הלימה בין דעת הקהל לבין הסיקור התקשורתי של שרון ושל רבין, הרי שזוהי הלימה בין סיקור שלילי ברובו של המנהיגים הישראלים לבין מידת תמיכה נמוכה יחסית בהסכם שלום. בצד הישראלי היתה מידת ההלימה בין השניים נמוכה יותר והצביעה על כך שהסיקור החדשותי פיגר אחרי דעת הקהל בכל הנוגע לתמיכה במשא ומתן עם הפלסטינים. מכך ניתן ללמוד כי ישנה הפשעה רבה על אופן הסיקור התקשורתי על דעת הקהל, וכי סיקור תקשורתי מורכב וחיובי יכול להבשיל לכדי הסכם שלום ממשי.
