האראג'וקו סטייל / אופנת רחוב יפנית עכשווית בצילומיו של קילט דואיטס
אוצרת: ד"ר אילנה זינגר בליין
בכל יום פוקדים צעירים יפנים את מוקדי הבילוי התוססים של טוקיו ומחוזות אופנה עירוניים גדולים,בהם הרחובות הסמוכים לתחנות הרכבת של האראג'וקו (Harajuku) ושל שיבויה (Shibuya), כשהם לבושים בבגדים מושקעים במגוון סגנונות מיוחדים, ססגוניים, מרתקים ואף מעט לא צפויים. אופנת הרחוב מהווה מוקד משיכה לתיירים ולצלמים. בני הנוער האופנתיים הללו הם חלק מתת תרבות מרתקת הפורחת בעיר. זו כוללת הערצה של להקות היפ הופ, פופ ורוק שתלבושותיהם משמשות מקור השראה.
העיתונאי והצלם ההולנדי קילט דואיטס (Kjeld Duits), שיגיע לישראל לראשונה, לכבוד פתיחת התערוכה, מתגורר ביפן מ- 1982 והשיק בשנת 2002 את – Japanese Streets – אתר האינטרנט הראשון בשפה האנגלית הסוקר את אופנת הרחוב היפנית. התצלומים של דואיטס מתעדים את סגנונות האופנה האקלקטיים, האוונגרדיים והאימפולסיביים ואת היצירתיות, החדשנות והשינויים בהתפתחות אופנת הרחוב ביפן.
דמות האישה באמנות היפנית
אוצרת: ד"ר אילנה זינגר בליין
האמנות היפנית המסורתית שנשלטה על ידי גברים, תרמה להגדרת נשים ומקומן בחברה. יש לה תפקיד משמעותי ביצירת אידיאלים נשיים בחברה המובנית של יפן הפיאודלית. החל מהציורים המתארים את יפי בת זוגו האגדית של הקיסר הסיני, יאנג גויפיי במאה ה17 ועד לתיאורים מפחידים של נשים המופיעות כרוחות רפאים אלימות וכבעלי חיים בעלי כוחות על טבעיים, לצורך מעשי נוכלות ופיתוי.
כמעט ואין נשים גיבורות באמנות, מלבד כמה יוצאות דופן ומיומנות באמנויות לחימה. בדרך כלל, הרואיזם נשי קשור לנאמנות לבעל. בכך האמנות היפנית תרמה את תרומתה לתעשייה משומנת היטב, שמטרתה הייתה ליצור עולם בעל דימוי אידיאלי שנמכר ללקוחות גברים.
מאפייני היופי הנשי היו שונים בתקופות ובאזורים ביפן. בתערוכה, יש ייצוגים של קורטיזנות מדרג גבוה, הלבושות בגדי פאר, לצד תיאורים של נשים עובדות ממעמד האיכרים. נשות האיכרים הפחות זוהרות, אידיאליות באותה מידה, בגלל תרומתן לחברה היצרנית.
במאה ה-17 התפתח ביפן ז'אנר ביז'ין-גא (bijin-ga; "תמונות של נשים יפות"). מעמדה החברתי או המקצועי של האישה ניתן לזיהוי באמצעות התסרוקת והבגד. מוקדי הבילוי של אנשי העיר האמידים, היו רובעי השעשועים בהם שירתו הנערות. הציורים וההדפסים של הקורטיזנות והגיישות הדגישו את יופיין ואת תהילתן המקצועית, אך מעולם לא התכוונו לתאר את האישה האינדיבידואלית.
בתיאטרון הקבוקי מופיעים רק גברים המגלמים גם תפקידי נשים (אונאגאטה). השחקנים נדרשו להגיע לרמת מקצועיות גבוהה, בשל כך, בתקופת אדו (1868-1600) חיו רבים מהם כנשים גם מחוץ לבמה. האונאגאטה גילמו את האידיאל הנשי, במנייריזם ובתנועה. הם היו מובילי האופנה הנשית ונותני הטון, וזכו אף להערצתן של נשות התקופה.
בתקופת האדו, ברבים מסיפורי הרוחות חוזר מוטיב האישה שנעזבה על ידי בעלה, או שהייתה קורבן להתעללות. הקשר בין סוג הסבל שעברה האישה בחייה וההתנהגות של רוחה לאחר מותה, הוא מרכיב חשוב בסיפורים אלו. ככל שההתנהגות אל האישה בחייה אכזרית יותר, תגובת רוחה אלימה יותר. באותה תקופה נשים לא יכלו לצאת את פתח הבית לבדן ונדרשו להשתמש בשפה רשמית ומנומסת מזו של הגברים. אולי זו הדרך היחידה בה נשים יכולות להעניש את מי שפגע בהן.
בעלי חיים בעלי כוחות על טבעיים אוהבים להופיע בדמות נשים לצורך מעשה נוכלות, או כדי לתעתע בגברים, להפחידם ולפתותם. יש דמיון בתפיסת האישה והשועל ביפן. סיפורים דומים מתארים גם נחשים או דרקונים האוהבים להופיע בדמות נשים.
מהתבוננות ביצירות אמנות יפניות מתקופות שונות המוצגות בתערוכה, "דמות האישה באמנות היפנית", מגלה למבקר שרוב האמנים לא התעניינו בתכונותיה של האישה הספציפית, אלא יצרו אידיאליזציה של היופי, המעמד, או המקצוע בו הן עסקו.
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שדרות הנשיא, 89, חיפה | אתר אינטרנט | שעות פתיחה: א-ה, 10:00 – 16:00 , ימי ו' וערבי חג 10:00- 13:00, שבת 10:00 – 15:00
